לישראל ולרשות הפלסטינית יש בעיקר אויב משותף – חמאס - והאויב הזה גובר על האיבה שיש בין ההנהגה הישראלית להנהגה הפלסטינית.
הפגישה שלשום של שר הביטחון בני גנץ עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן אינה מבשרת על ירח דבש מחודש בין הצדדים, אלא על שיקולים פרגמטיים, שנכון לעכשיו משרתים אותנו ואת שלטון הרשות כאחד. מדובר באינטרס משותף: יציבות ביטחונית וניסיון למנוע התחזקות פוליטית נוספת של חמאס.
אבו מאזן קיבל החלטה אסטרטגית, שאת ההישגים הלאומיים שלו ואת הקרדיט מהציבור הוא יקבל באמצעות הפעלת לחץ בינלאומי על ישראל - ולא דרך טרור. אולם, הוא לא הצליח להביא להתקדמות מדינית.
מנגד, חמאס בעזה השתמש בטרור ובלחץ על ישראל גם על מנת לנגח את הרשות הפלסטינית. השנים האחרונות, במהלך כהונתו של הנשיא האמריקאי הקודם דונלד טראמפ, היו הקשות ביותר לאבו מאזן. עם סבבי הסלמה בדרום, תהלוכות על הגדר וטרור הבלונים והשריפות בעוטף עזה, חמאס קילף לאט ובשיטתיות עוד הקלות מישראל.
לכן, לא די בכך שישראל תכריז על צעדים לחיזוק הרשות הפלסטינית. במקביל עליה לפעול לקביעת קווים אדומים ברורים מול חמאס, שלפיהם הפעלת טרור לא תוביל להישגים טקטיים בשטח, בהם עשה ארגון הטרור שימוש אל מול הציבור הפלסטיני בשני העשורים האחרונים.
לרשות הפלסטינית החבוטה יש אחריות גדולה על מצבה העגום. אולם, נראה שבשנים האחרונות ישראל לא השכילה להבין שעימות קבוע עם חמאס בדרום והעמקת הסכסוך עם הרשות הפלסטינית – מנוגדים לאינטרסים הישראליים. יש היגיון רב בניסיון לגשר על היחסים גם בדרג המדיני כאשר בדרגים הצבאיים התיאום הביטחוני מתנהל בצורה טובה כבר שנים.
אבל שוב, יותר מאשר הרשות הפלסטינית זקוקה להלוואה של חצי מיליארד שקל ומחוות נוספות מצד ישראל, גם אם אבו מאזן לא יגיד זאת באופן פומבי – חשוב לו יותר שישראל תגלה נחישות מול חמאס. שלא תעניק לארגון מתנות חינם על הפעלת טרור, שמתורגמות באופן ישיר לתמיכה ברחוב הפלסטיני, כמי שנושא את חרב המאבק על ירושלים מול ישראל.