עיניים פקוחות לרווחה

אני זוכרת איך ראיתי בחשאי, לא פעם, את הסרט “עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק. הייתי אז נערה צעירה וסקרנית שגרה כניסה ליד איש תימני שאף פעם לא מחייך, וכהכנסה נוספת משכיר סרטי וידיאו לשלושה ימים תמורת 7 שקלים. כשסיימתי לצפות עשרות פעמים בכל סרט ישראלי, החלטתי שאני צריכה להתקדם. “מה קיבלת חדש?", שאלתי אותו ושיחקתי במטבעות בידי. “לא לגילך", ענה תוך שהוא דוחף לגלגל אחת הקלטות עיפרון ומנסה לסדר איזה קשר בסליל.

לקחתי את "עיניים עצומות לרווחה", לא ידעתי על מה זה, אבל תמונתו של טום קרוז על חזית החפיסה, אוחז בניקול קידמן היפה כמבקש לנשק אותה, עשתה את שלה, התערבבה בסקרנותי המוגזמת ובהורמוני הנעורים שלי, ושתי דקות אחר כך יצאתי מביתו עם שקית שחורה ובתוכה הסוד הקטן שלי ושלו. “אוי ואבוי אם זה לא לדודים שלך", הזהיר אותי לפני כן. “נשבעת בסבא שלי שזה בשבילם", אמרתי ועשיתי מירכאות באצבעות הרגליים, אמרו לי שככה מבטלים שבועות ונדרים.

כשירד החושך ואבי יצא אל משמרת הלילה שלו במונית, אמי, עייפה מכביסות, ניקיונות ובישולים לקראת שבת, נרדמה במיטתה חבוקה עם אחותי הקטנה. ניגשתי אל ארון החטיפים, פתחתי לי בשקט שקית תפוצ'יפס ויחד איתה ועם ידיי השמנוניות, הלכתי לסלון והכנסתי לווידיאו את הקלטת ששכרתי. זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי בסרט (או בכלל) יחסי מין כל כך ברוטאליים, כל כך משוחררים, כל כך מסתוריים.

לאלו מביניכם שלא צפו בו, אסכם בקצרה: הסרט מדבר על זוג נשוי מהמעמד הגבוה ונפתח בשיחת נפש שלהם, כשהם עירומים למחצה בחדר השינה, שבה מתוודה האישה שיש לה חלום אירוטי שחוזר על איזה קצין. הגבר יוצא מהבית, ובדרך לא דרך, ברחובות ניו יורק, פוגש כל מיני דמויות שבסופו של דבר מביאות אותו למסיבת חילופי זוגות מסתורית ביותר.

זהו, לא אעשה יותר ספוילרים. אני זוכרת נשים זקופות חזה, מולאטיות ובהירות, עוטות מסיכות גדולות ומפוארות, ואחרי טקס ביזארי מושכות אליהן את אחד מהגברים ומתנות איתו אהבים, אף על פי שזו מילה יפה ומהודרת מדי למה שהלך שם. הסרט הזה ותמונותיו שבו אל זיכרוני בכל תקופת הנעורים שלי. הרגשתי שאני כמה רמות מעל אלו שעוד התרגשו מ"שבע דקות בגן עדן".

רציתי להיות האישה ההיא, לא זו עם המסיכה שמשכה את טום קרוז הנאה אליה, אלא ניקול קידמן, רציתי לאחוז ג'וינט בידי, ללבוש בייבידול לבן ולנהל עם בן זוגי, שאז אפילו התביישתי לדמיין, שיחות על אהבה עד יבוא הבוקר.

הרבה זמן הזנחתי את עצמי, נשאבתי לתוך נישואים, רומנטיזציות למיניהן שעשיתי לזה ואמהות ששואבת אותי אליה 24/7. על האמהות אני לא מתלוננת, כל אושרי טמון בחיוכה. אבל מאז שהחלטתי על דרך חדשה בחיי, ומאז שהחלו לפעול גני הילדים והורידו לי קצת מהמעמסה, אני בתהליך מחודש של גילוי עצמי, של קבלת השראה, של מפגשים עם אנשים, הרי חוץ מתזונה רוחנית, ארצה או לא, הדברים האלו, שנלקחו ממני בחסות “אישה נשואה לא נכנסת להרפתקאות" הם פרנסתי בסופו של דבר.

חיפשתי בגוגל סדנאות, כאלו שיעשירו אותי ויפגישו אותי עם אנשים. לא משהו להעצמה רוחנית, כלכלית או עימותים עם נבכי הנפש. משהו קליל יותר, מצחיק, שובב, שטרם חוויתי. בדרך לא דרך, כי הדבר כמעט לא מפורסם, הגעתי למישהי בשם יסמין, שהאתר שלה נקרא “ארוחה עם דרקון". נכנסתי אל האתר, כולו מעוצב בצבעים אדומים ולבנים וכמה דרקונים מטיילים בו.

נתתי את כרטיס האשראי שלי ומיד אחר כך קיבלתי פרטים למייל, דירה מסוימת בתל אביב, אזהרה לגבי שיפוטיות, לגבי דיסקרטיות מוחלטת ודרישה להפקיד את הטלפון בכניסה אל המקום.

כבר התעוררו בי הפרפרים שחשבתי שמתו. התקשרתי אל הבייביסיטר של בתי, קילחתי את הקטנה מוקדם יותר, רחצתי, האכלתי, וכשהגיעה הבייביסיטר והיא כבר שקעה בשינה ערבה, נכנסתי למקלחת, לקחתי את הזמן, עצמתי עיניים ונתתי למים לשטוף ממני את תלאות היום והתקופה.

כשהגעתי אל הדירה, משכתי קצת את שולי שמלתי כלפי מטה, פתאום חוסר הביטחון התגנב אליי, הבטן שנשארה מאז הלידה ורגליי הגדולות, ובכל זאת, כשפתחה לי יסמין את הדלת, הניחה בידי מיד כוס יין, ביקשה ממני לקחת מדבקה, לבחור לעצמי איזה שם שארצה ולהדביק על שמלתי, המסיכה הזו, שיכולתי לעטות על עצמי (אם כי כשאתה בתודעת הציבור, זה קצת קשה יותר) עזרו לביטחוני לשוב לאיתנו.