בשעה טובה, בעגלא ובזמן קריב, יש לי תו ירוק. אומנם קדמו לניסיון ההנפקה ארבע שעות של מאמץ, כי לא ידעתי שמתחלף הקוד בכל פנייה – וכמעט שברתי את הסלולרי כאשר האתר של משרד הבריאות המליץ לי לנסות מאוחר יותר. כיפוש פתרה את הבעיה ב־40 שניות, אמרה שאני סתום, אבל הכי חשוב שאני מצויד בתו, מה אכפת לי מה אומרים עליי?

שעה מאוחר יותר התוודעתי לנפלאות התו הירוק. לנהג ולמלווה של גיא בהסעה לבית הספר לא היה תו ירוק. אז אמא אחת הסיעה את הצדיק עם בנה, והתיק של להחזיר אותם נפל עליי. אלא על מי?

"כיפוש, שחררי אותי באמשל'ך, יש לי עבודה. תתארגני, עזבי אותי. מה נפלת עלי, דווקא ביום הזה? שהעירייה תשלח נהג ומלווה אחרים, מדוע אני צריך לפתור להם את הבעיות?".

אם היא הייתה כועסת אז היה משבר ויאללה, ראחת פלסטין, ראחת. אבל היא הייתה סבלנית. "מאמי, אני מבקשת ממך, כי אין לי פתרון אחר", אמרה, "ואתה לא בעבודה, עבודה זה באולפנים. לשבת בקפה זו לא עבודה. לפני שהתקשרתי בדקתי איפה האוטו שלך, הוא חונה מול הקפה. אתה בקפה, יושב בחוץ, אני יודעת בדיוק, אז אל תספר לי סיפורים. אני בעבודה, לא בבית קפה, סע להביא את גיא".

"כיפוש, בלעת ליצן בטעות? אני בפגישה חשובה. רדי ממני".

"מאמי, כבר ביררתי עם דני עם מי אתה יושב, לפני שהתקשרתי. קפה עם שמעון, למרות אהבתי אליו, זו לא פגישה חשובה, אלא מפגש יומיומי. צא לדרך, אל תאחר. גיא לא אוהב כשמאחרים לו, הוא כמוני".

לא הייתה לי ברירה, כי לא הייתי זהיר. הסלולרי זה פגיעה בפרטיות, אבל אני לא יודע לנטרל את הניטור.
שימעל'ה "הגמד" היה מאוכזב ממני, במילים עדינות. "אתה כל כך מטומטם. קבענו עם איתן לצהריים בנתניה, מה אתה מתפזר לי עכשיו? למה ענית לכיפוש? מתי היו בשורות טובות ממנה באמצע היום? אם אראלה ממפעל הפיס הייתה מתקשרת אליה עם פרס היא הייתה כותבת ווטסאפ, כי היא לא הייתה מסוגלת לדבר מרוב התרגשות".

אפילו לא עניתי לו. הצטיידתי בבקבוק סודה, נכנסתי לאוטו ובדקתי בווייז, שדיווח על 37 דקות בגלל פקקי תנועה. מחמת העצבים הגבוהים ויתרתי על האזנה לרדיו ובחרתי במוזיקה ביוטיוב. רובים ושושנים במופע בלונדון לזכרו של פרדי מרקורי, ביצוע מטריף לנוקש על דלת גן עדן של בוב דילן, ובהמשך עוד אלבום של הופעה חיה. פול ווליום, החיים סילאן.

אחרי 42 דקות הגעתי ליעד. בית הספר נראה ריק. התקשרתי לצדיק, הוא הודיע לי שהוא כבר מגיע. המשכתי עם פורטיסחרוף ושלום חנוך, הוא לא הגיע. נכנסתי לבית הספר, לא היה שם איש. התקשרתי שוב לצדיק, שענה לי בתשובה לשאלה: "אבא, אני עוד שתי דקות מגיע, אני בהסעה".

# # #

בשיא הקריירה של מייק טייסון, ב־1986, עוצמת הפגיעה כתוצאה מחבטה ישירה שלו הייתה שקולה למאסה של 400 ק"ג בתנועה. זו בדיוק הייתה התחושה שלי באותה שנייה. מלמלתי תשובה לילד: "יופי גיאצ'ו. חכה לי בבית. אמא שלחה אותי להביא אותך מהבצפר, אז ייקח לי קצת זמן להגיע. חכה לי ונאכל צהריים ביחד". הוא הסכים.

הרגשתי התקף של ריפלוקס מתפשט לי בחלל בית החזה, משם לוושט. איני מגיב טוב לסטרס. התחלתי לנוע, התארגנתי על עצמי, טלפנתי למנהלת של האירוע.

"כיפוש, גיאצ'ו לא בבית הספר".
היא נלחצה. "איפה הוא?".

"הוא בבית, הוא נסע עם הלל בהסעה הקבועה שלהם. רק אני כאן, כמו פליט סורי שהגיע לאי לסבוס, תופס זבובים ומחכה לחילוץ ליעד הבא. למה הפלת אותי ככה? למה לא בדקת לפני שהרמת אותי מהקפה לטיול של צהריים?".

נרשמה דממה של כמה שניות מצד הנמענת בשיחה. "יואו מאמי, אני ממש מצטערת. לא ידעתי שהם יתארגנו על עצמם כל כך מהר. בבוקר למערך ההסעות לא הייתה תשובה בשבילי".

לזמן הזה חיכיתי. עכשיו כשההגנה רפויה, הידיים כבדות ולא כפופות, המרפקים לא צמודים לחזה בכיוון התנועה של היריב. "כיפוש, תקשיבי רגע. לא מעניין מה קרה, מעניין אותי מה קורה. הכשל הזה חיסל אותי, הסטרס גומר אותי. אני צריך חופש. שימעל'ה חוגג יומולדת בחודש הבא, בא לו לנסוע למשהו מיוחד. מתארגנים כמה חברים, הוא ביקש שאני אבוא. הוא פוחד לבד".

היא התחילה לצחוק. "ממה הוא פוחד כל הזמן? לאן הוא רוצה לנסוע, ולמה אתה מדבר מהר?".
"לא החליטו עוד, מאמי. אולי פורמולה 1 בטקסס, אולי קובה, הוא אף פעם לא היה. דווקא נשמע נחמד, אני אסע, אנקה את הראש קצת. מאז הקורונה לא הייתי בחו"ל. הגיע הזמן, גם יש לי תו ירוק, בזכותך, כפרע".

היא התעשתה מהר, התארגנה על עצמה באופן מיידי. "וואו, איזה יופי. אבל מה איתי? גם לי יש יומולדת בחודש הבא, חמישה ימים לפני שמעון. חשבת על זה? למה שאני וחגית לא נבוא אתכם? גם אנחנו לא היינו בפורמולה 1 ולא בקובה, אתה כן היית".

הדלקתי סיגריה. חובה לשנות טקטיקה, כי הג'אב לא עושה את העבודה, אני מפסיד כאן בנקודות בכל סיבוב. "כיפוש, אנחנו לא מדברים עלייך, אלא עלי. אין לך מה לעשות בפורמולה 1, את אפילו לא יודעת מה זה. וגם אם יחליטו על קובה, זה מסע מפרך, הרבה נהיגה. המרחק בין הוואנה לסנטיאגו די קובה זה 1,100 ק"מ, אם נוסעים על רצועת החוף זה עוד 150 ק"מ. את לא בנויה לקאדר כזה ב־6־5 ימים, גם הלוך־חזור זה יום לכיוון עם קונקשן, טיסה מפרכת. ליומולדת שלך ניסע למקומות שאת אוהבת, לונדון ופריז, כאלה. אוקצור מתארגנים, אני חייב שינוי באווירה, לטעון את הבטרייה. וגם ב־12 באוקטובר, זה היורצייט של הניקיון, תשע שנים כפרע, אז זו בכלל סיבה למסיבה".

היא סירבה לאכול את האטרייה הזו, אף שהייתה אל־דאנטה. "חחח... אין עליך מאמי, אין לך מתחרים בנוכלות אם אתה מתכונן מספיק זמן, אני הרי מכירה אותך. אני רואה הכל, גם אם אני לא מדברת. כמה זמן תכננת את זה לפני שזרקת את זה עליי ככה בבום? שבוע, יומיים, כמה זמן? באמת מעניין אותי".

"כיפוש, תפסיקי להתפעל מעצמך. שימעל'ה העלה רעיון ליומולדת שלו, סתם בלי הכנות מוקדמות. הוא יהיה בן 55, זה מספר רציני זה. אני שמעתי על זה הבוקר, בקפה. אז תארגני לי את הכל, אוקיי?".

שוב היא צחקה. "חחח... הבוקר, כן? בטח. טוב, בכל מקרה אני צריכה לבדוק עם שמעון יעד סופי, לראות מי נוסע, לוודא שאני מכירה את כולם, זה לא יקרה בדקה. תשע שנים אני שומרת עליך נקי, לא בא לי תקלות פתאום. וגם מאז שאתה נקי, לא עזבת אותי ל־10־7 ימים. נדבר על זה בבית, יש לי עבודה. ביי מאמי".

כמו שהיא מכירה אותי, אני מכיר אותה. איזו עבודה ואיזה נעליים. היא כבר על גוגל, לבדוק את הסיפור של הפורמולה 1 בטקסס: איפה בדיוק במדינה, מתי, כמה זמן נמשכים המירוץ והאירועים שכלולים בו, כמה בתי קזינו יש ברדיוס של 150 ק"מ, כמה קופי־שופ'ס, ברים וכיו"ב. 30־20 דקות גגגגגג, יש לה את כל הסחורה ביד. בשביל קובה היא תזדקק ליותר זמן, אולי שעה. עשיתי פה פאול טכני, הייתי צריך לחכות עוד זמן, ממש כמה ימים לפני היציאה.

אז אחרי הסיבובים הראשונים בקרב, אני בפיגור משמעותי בספירה, אבל עד הערב אלוהים גדול, אני אחשוב על טקטיקה אחרת. אני טוב בלחשוב תוך כדי תנועה. בשאר הזמן אני רפוי מדי.

# # #

אבל מצבי טוב לעומת חבר שלי, רמבו, שבגיל 60 יוצא להפגנות של המתמחים ברפואה, אחרי שבנו שוהם סיים את הלימודים ואמור להתחיל התמחות. יש לחבר'ה הרבה ציפיות משוהם, והשאיפה היא שיתמחה ברפואה גריאטרית כדי לטפל בנו.

אבל יש בעיה כי הילד באמת גאון נדיר, ולרוע המזל יש לו גם ערכים חברתיים. הצפי הוא שבסיום ההתמחות במשהו גאוני הוא יצטרף לארגון "רופאים ללא גבולות" באיזה חינדק באפריקה. המציאות לפיה כתריאלבק'ה היא עולם שלישי לא בדיוק מעניינת אותו. חמורה יותר היא העובדה שלשוהם יש דרכון אירופי, לכן הוא יכול להתמחות באירופה, בתנאים אנושיים, לא של עבד. אבל הערכים שספג מהאמא והאבא דפקו אותו קומפלט.

עם סיום לימודי הרפואה הוא החליט להמשיך בלימודים, תואר שני בבריאות הציבור, מחקר עם תזה. עוד שנה־שנה וחצי לימודים.
את רמבו תפסתי בסיום ההפגנה מול ביתו של שר הבריאות ניצן הורוביץ בתל אביב. המשרד נתן ברקס לכל הפשרות שהציעה שרת הכלכלה אורנה ברביבאי. הרופאים הבכירים מעוניינים שהמתמחים ימשיכו להיות עבדים, וזהו, אין פשרות.

"רמבו, מה קורה?", התעניינתי, "כמה כאפות חטפת מהשוטרים? יש סימנים?".
"קוף, מי היה מאמין שבגילי אני אצא להפגנות. אחרי יום עבודה של 12 שעות אני יושב על הכביש כדי להילחם בשביל הילד. קשה לי, באמת קשה. ואני עוד הצבעתי מרצ, כמה אני מטומטם".

"בסדר, יעבור לך. מה קורה עם הסטודנט הנצחי? יש מצב ששוהם יסיים את לימודיו לפני גיל 40? או שנלך על 50 ליתר ביטחון?".
הוא התפוצץ מצחוק. "חחח... האמת? אני לא יודע. אבל מצדי, כשאני רואה את המצב של הרופאים הצעירים, שילמד כל עוד אני חי. אני שומר על עצמי, אז יש לו 20 שנה בערך. אחרי זה שיסתדר איכשהו".

בישראל יש כ־7,000 מתמחים ברפואה, בכל המקצועות. על העצומה שדורשת התפטרות של מתמחים מבתי החולים חתמו כ־2,600. אבל המספר מטעה, כי מתוכם יותר מאלף הם סטאז'רים, שעושים את השנה השביעית כדי לקבל את ההסמכה של דוקטור לרפואה. הם לא יכולים להתפטר, כי יישארו בלי תואר. עוד 1,500 מתמחים, שהם כבר עבדים דה־פקטו, אבל עם תואר, הוזהרו במילים ברורות על ידי הרופאים הבכירים, שחייהם כרגע הם קייטנה לעומת הגיהינום שצפוי להם כאשר תסתיים השביתה וההתפטרות הקולקטיבית והם ישובו לעבודה.

בתי החולים הציבוריים תלויים במתמחים. הם אלה שמנהלים את העייסק, בכל יום החל מהשעה 16:00. מי שמתאשפז בשעות הערב והלילה, בריאותו משולה להימור אדום/שחור בגלגל הרולטה. זו לא בדיחה צינית, זו המציאות כפי שתיארה אותה מתמחה בגינקולוגיה בבית החולים פוריה בטבריה, שהתראיינה אצל ענת דוידוב בתוכניתה "איפה הכסף" ברדיו 103. הבכירים יוצאים לחלטורות, לכסף הגדול, המתמחים מטפלים בחולים במלר"ד ובשאר המחלקות, ואם יש טעויות - תמיד יש את השקיות עם הריצ'רץ' באפסנאות. בפריט הזה אין חוסרים, והמוות אינו מחוסר עבודה בשום שעה ביום. זה המצב, תתמודדו.

מתמחים עובדים כעת במשמרות של 26 שעות. אבל אם מתמחה בכירורגיה, שצריך לסיים משמרת ב־10:00 בבוקר, נקלע למצב של ניתוח חירום, הוא ישתתף בו גם אם ההליך יימשך עוד חמש שעות. שוהם לא מעוניין בכירורגיה, עד כמה שאני יודע. חבריו לפקולטה בטוחים שהוא מהחומר שחייב לעסוק במחקר רפואי, בדרך לפרס נובל. לרמבו, אבא שלו, אין שום בעיה עם מחקר, רק הדרך מדאיגה אותו.

"קוף, אתה מכיר אותי, אני לא כפייתי. שיבחר לעסוק במה שהוא רוצה, אלה החיים שלו. אני רק לא רוצה שיהיה חייב להתכלב שש שנים. מה אני מבקש בסך הכל?".

"רמבו, אם כבר להתכלב, אז שיהיה אופק בסוף. אתה יודע, לפתוח חנות לבוטוקס, להזריק חומצה היאלורונית לכל הנשים שרוצות להיראות כמו פסל. מה רע בזה? וגם ישתכר שכר מינימום ליום, בוא נאמר 15 אלף שקל נטו בשמונה שעות, כדי שיהיה לו גם לבזבוזים. מה רע בזה?".

"חחח... אוי קוף, אתה כל כך פרימיטיב ילדותי, שממש קשה לי איתך. שוהם הוא לא אנחנו. כסף לא מעניין אותו, אם היה מעניין אותו, היה עובד איתי. הוא רוצה לעסוק ברפואה, ברפואה נטו. לרפא, לחקור, לקדם, לעזור, להיות קשוב למטופל, זהו. מה כל כך קשה להבין? אין לו את הציניות של זקנים כמונו, להיפך, הוא דבק באידיאלים שלו. בגלל זה אני זרוק איתו כאן בכביש באמצע תל אביב".

כן ציני, לא ציני, המציאות לא תשתנה. כל דייר באגם הדרעק שיהיה שר בריאות או חבר בקולקציית האפסים ישמור ויגן בכל כוחו על האינטרס של הממסד הרפואי הבכיר, כי הצלחתו הפוליטית תלויה בממסד הזה, שברצונו יכול לפרק אותו לרסיסים, בשתי התבטאויות בטיפשורת. זה המצב, הוא לעולם לא ישתנה.

# # #

שרת התחבורה מרב מיכאלי חזרה ארצה עם המשפחה המורחבת, ברכות מכל הלב. בשובה הצהירה על הקמת קיבינימט חדש, שאם הבנתי נכון יטפל בזכויות נשים ומגזרים מוחלשים בחברה, יופי. מה קורה עם קיבינימט לטיפול בתאונות הדרכים?

החישובים מראים שעם סיום 2021 יהיו כאן כ־340 קורבנות בתאונות דרכים ואלפי נכים. מדוע שרת התחבורה לא עוסקת בתחבורה נטו, ומוצאת זמן להקמת קיבינימטים רק לא בתחום אחריותה המיניסטריאלית?

אם למיכאלי חשוב מצב הנשים היא הייתה חייבת לדרוש תיק חברתי ולזעזע את החברה כאן, אבל היא בחרה בתיק ביצועי. בתחום אחריותה המיניסטריאלית נהרגים כאן כל יום, והמשרד שבאחריותה עושה כלום ושום דבר בסוגיה הזו. אבל חשוב שהיא - גם שותפיה לגועליציה ולקולקציית האפסים - באו לרפא ולשנות. כן, את הקריירה שלהם, את הבייס הפוליטי, גם את מצבם של המקורבים למפלגה או לשר/ה. חוץ מזה אין ריפוי ואין שינוי.

כלום, פשוט כלום. הכרוניקה של המוות לא טועה.

נ.ב.
ערב, עוד מעט לילה, אין ווטסאפ. האנושות מרגישה נכות קלה. בטלוויזיה אין במה לצפות, ואין ספורט בגלל פגרת הנבחרות. כמה אפשר לבהות בטוויטר?

לכיפוש גם אין פייסוש, אז היא פינתה זמן לקשקש איתי. "מאמי, אתה באמת רוצה לנסוע לחו"ל בלעדיי? לא כיף לך כשאנחנו נוסעים ביחד?".
הרמתי את גופתי מהשזלונג והתיישבתי. "כיפוש, למה זה חייב להיות אישי, נגדך? זה טיול לגברים, עם נשים זה אחרת. אנחנו לא נבזבז דקה על מרכזי קניות ואאוטלטים מחוץ לעיר, כל דקה היא כיף נטו".

וואו, איזו טעות. איך אני נופל לבורות האלה בגלל חוסר ריכוז.
"אני לא מבינה, איתי לא כיף נטו? אתה לא עושה כלום, אני דואגת להכל, אתה בא רק עם טלפון וסיגריות. אפילו לקפה כל שעה אני דואגת לך".
"את יודעת מה, אותי שכנעת, אבל אני לא לבד, זה טיול של שימעל'ה הגמד, יש עוד חברים. אני אדבר איתם, אולי הם יסכימו לצרף את הנשים".
היא חייכה ואמרה: "לא מאמי, אתה לא טוב בזה, אני מכירה אותך. אני אדבר עם חגית, אם היא תסכים, אז גם הנשים יבואו".

"אין בעיה, כפרע. אבל אם היא לא תסכים, אז אני נוסע סולו".

"בכיף, חיים שלי, אני מפרגנת".

זהו, אפשר להתחיל להתארגן. כשאני טוב במשהו, אני באמת טוב.