בשבוע שעבר התקיימה בתל אביב “הפגנת הימין". כך כינו אותה המארגנים. כשאני חושב על הפגנות ימין, אני נזכר מיד בהפגנות שהתקיימו ב־1992, נגד הכוונה לסגת מהגולן. או ב־1995, נגד הסכמי אוסלו. או ב־2005, נגד תוכנית ההתנתקות וגו'. בכל המקרים, אלה היו הפגנות אידיאולוגיות שמחו על מדיניות של ממשלות שמאל־מרכז.
אבל מה הייתה בעצם העילה של ההפגנה האחרונה? ונגד מי היא כוונה? ממשלה שבראשה עומד איש הימין נפתלי בנט, ולצדו דמויות כמו איילת שקד, גדעון סער, אביגדור ליברמן ואחרים. ממשלה שעדיין לא נקטה שום החלטה משמעותית במישור המדיני (וגם לא תנקוט, כמובן), כזו שאמורה לקומם אנשי ימין.
גם הניסיון הפתטי לטעון שהיא “מעבירה כסף לחמאס", דרך מפלגת רע"ם, הוא לא רציני באמת. גם אנשי הימין המובהקים ביותר יודעים היטב שאם מנסור עבאס היה נעתר לחיזורי הליכוד, הוא היה יושב איתם כעת בקואליציה וטענות השת"פ עם חמאס היו מתפוגגות באחת. את תמצית חוסר הטעם בהפגנה העניקה ח"כ מירי רגב (אני מודה שאני נהנה לגלגל את הצירוף הזה על הלשון, עכשיו כשהיא כבר לא שרה). היא דיברה על “טרור מסים, טרור מינויים, טרור החוק הנורווגי וטרור מס עבאס". במילים אחרות, כמו שהיינו צועקים בשכונה: הפגנה, לא חשוב על מה.
אז למה בכל זאת? כאן צריך לפנות לדבריו של השר לשעבר אמיר אוחנה, שטען בהפגנה: “באנו לכאן כי אנחנו דורשים דמוקרטיה. דמוקרטיה שבה רצון הרוב, רצון רוב הציבור משתקף בזהות הקואליציה, משתקף בזהות הממשלה ובעיקר בזהות ראש הממשלה". תרגום בגוף הסרט: כי ביבי. כלומר, כי ביבי כבר לא. מחוללת האנרגיה העיקרית, אם לא הבלעדית של ההפגנה, היא תחושת חוסר הצדק מכך שהליכוד - ובייחוד נתניהו - כבר לא בשלטון. הטינה לא נובעת מפערים אידיאולוגיים, אלא מעצם סילוקו של המלך מהארמון. ואם ניעזר במעט פסיכולוגיה בגרוש - מההלם על כך שהדבר הזה אכן קרה. אחרי חודשים של הדחקה, שבהם הקפידו להוסיף ולכנות את נתניהו ראש הממשלה והתייחסו בזלזול לסיכויי ההישרדות של הקואליציה החדשה, המציאות החלה לחלחל. מציאות שבה נתניהו יושב בספסלי האופוזיציה עם ספר ומבט מנותק.
באופן אירוני, את אותו הסבר בדיוק אפשר לתת לשאלה ההפוכה: איך, לעזאזל, הקואליציה הזו מצליחה להחזיק מעמד? מה המשותף לאנשים כמו מרב מיכאלי וניצן הורוביץ, ולאיילת שקד או אביגדור ליברמן? ומה בכלל התוחלת בממשלה שאין לה שום קווים משותפים, מדיניים, חברתיים או דתיים? התשובה, בדיוק כמו לשאלה הקודמת, היא בת שתי מילים בלבד: כי ביבי. כי המחשבה על כך שהקואליציה תתפרק, ונתניהו ישוב באופן כזה או אחר לשלטון, כל כך מאיימת על חברי הברית המשונה הזו, עד שהם מוכנים לבלוע צפרדעי ענק כדי למנוע אותה.
אני שם כרגע בצד את השאלה - כיצד נתניהו הצליח להשניא את עצמו באופן כל כך גורף וחוצה מחנות, עד שהביא את כולנו למציאות הפוליטית הבפירוש מעוותת הזו. ושואל - מה כל זה מלמד על הפוליטיקה שלנו. העובדה שכלל חבריה מונעים באמצעות שנאה, או הערצה, לאדם אחד.
התשובה היא שנתניהו הוציא מהארון את הצביעות שהייתה פה שנים ביחס לאידיאולוגיה. ובייחוד סביב החלוקה המסורתית הזו, והמזמן לא רלוונטית, בין ימין לשמאל. פתאום מתברר שכל הפערים האלה, שתמיד נראו בלתי ניתנים לגישור, נדחקים הצדה למול שיקולים פרסונליים בעליל. ויסלחו לי חבריי משמאל, שימהרו לטעון שתנועת האנטי־ביבי היא כן אידיאולוגית, כי האיש מושחת, מסית וגו'. העובדה שאין להם בעיה לשבת בקואליציה עם דמויות לא פחות מפוקפקות, במישור של טוהר המידות או ההשמצות שהשמיעו בעבר נגד השמאל, מעידה על כך שיש כאן הכל, פרט לאידיאולוגיה.
התובנה הזו מדכאת, מצד אחד. כי היא מציירת את כל הפוליטיקה הישראלית בגוונים ציניים במיוחד. ומצד שני, היא גם מלמדת שאולי אנחנו פחות מפולגים ומשוסעים מכפי שהפוליטיקאים שלנו רצו שנחשוב.
על הסכין
תקיפות הסייבר האחרונות, שחשפו חשבונות של המוני ישראלים, מאטרף ועד פייסבוק, מעידות על כך שאף אחד מאיתנו לא בטוח, במובן של הגנה על הפרטיות ברשת. וזו תובנה שצריכה להפוך לחלק בלתי נפרד מהחיים. גם הכלכליים (עסקאות באינטרנט ואפילו - פחד אלוהים - חשבון הבנק) וגם האישיים. יש אינטרנט, אין פרטיות.
לא מעט אנשים בקהילה הלהט"בית חוששים מכך שהחשיפות האחרונות, של בכירים בקהילה המואשמים בניצול ובתקיפה מינית, יפגעו בתדמיתה. אני חושב שהחשש האמיתי צריך לנבוע מהשתיקה הרועמת של דמויות מרכזיות נוספות בקהילה, ביחס להאשמות. ברגע שאתה דואג לא להאשים את ה"בכירים", אתה מתעלם מזעקותיהם של ה"זוטרים", ומהפגיעה בהם.
בחודש האחרון לא צפיתי בטלוויזיה. שילוב של עומס יתר עם העובדה שניצלתי כל רגע נדיר של פנאי לטובת עוד פרק של “סיינפלד". זאת הנאה צרופה, שעדיין משחררת אצלי צחוק והשתאות, אבל היא מהולה בנקיפות מצפון משמעותיות. האם זו רק הגאונות של הסדרה, או שאני מרגיש יותר בנוח במקום הישן, המוכר והלא רלוונטי?