יום הדין הגיע. לראשונה מאז נולדה אמי בתי הקטנה, לפני כחצי שנה, אשתי יצאה לחופשה סולו. בלעדיי. ביום חמישי האחרון עלתה ברוב כבוד על מטוס ויחד עם שתי חברות נפש נסקה לארץ המגף לטובת ימי הוללות במילאנו. שמחתי על היוזמה. הנאתה, הנאתי. אבל בחיים, כידוע, יש שני צדדים לכל מטבע, ועל כל אדם אחד שעולה יש אדם אחר שיורד. במקרה המדובר הייתי אני הצולל למצולות.

בעודה שוקלת איזו פסטה תזמין אצל שף נודע, מצאתי את עצמי מול אתגר חדש בדמות טיפול בלעדי בשתי הוניות פרועות וקטנות - הבנות שלי. מרגע שאהובתי נטשה זמנית את הקן, הפכה השהות במעוננו לסדום ועמורה.

בשלב הראשון הבכורה החליטה שאין לה עניין מכל סוג שהוא להיכנס לרכב שאמור להוביל אותה לגן. מי שהגיע לאזור הרחוב שבו ביתנו שוכן, יכול היה לחזות בהתנהלות יוצאת דופן, שבמהלכה במשך דקות ארוכות פרסונה טלוויזיונית מוכרת חלקית התחננה ארוכות בפני סרבנית בת כמעט 3 שתיכנס לרכב. לא ולא ולא, זעקה הקטנה. כמה שביקשתי והתרפסתי והתחננתי בפניה, נעניתי בסירוב. באין אמא, הכל אבוד. הכתף המסייעת איננה. כך גם ההרתעה.

אחרי שדמעות של ייאוש פרצו מעיניי, מיכאלה בכורתי ריחמה עליי והופ, נכנסה לאוטו. כאילו לא עברתי גיהינום לפני שניות מספר. כל זה קרה בזמן שהקטנה ממתינה בסבלנות ברכב, בתוך מתקן נשיאה, כשבין לבין היא שולחת מבטים סונטים ומלאי בוז באביה. בדרך, הבכורה עוד הספיקה להטיח בי שאני מבולבל, לא פחות ולא יותר. מאושר על כך שנכנסה לרכב, בחרתי בדרך הזהירה והחלטתי לשתוק ולומר אמן על כל דבריה. גם על עלבונות. הכל הולך, רק שלא תתקומם שוב ואז הלך עליי.

המטלה הראשונה הסתיימה. הנשר נחת. החבילה הגיעה. עד למועד האיסוף מהגן הפציעה עזרה בדמות בייביסיטר. הצעירה מלאת האנרגיה נתנה לי אוויר. היא הרגיעה את העוללה שנשארה איתי וגם אפשרה לי לסגור עוד כמה עניינים בעבודה.

לקראת השעה ארבע נכנסתי לקדחת של חישובים והבנתי שאם לא איעזר בכוחות נוספים חיצוניים, הסיכוי לשרוד את הימים הבאים שואף לאפס. בפרץ גאוניות קראתי למומחית מהמדרגה הראשונה בתחום הילדים והנוער לעזרה - אחותי.

בשעת הש׳ לקחתי את מיכאלה ושעטנו יחד עם התינוקת לבית של המצילה. נוסעים בכביש הבין־עירוני. מה רבה האחריות. פחד מוות. חגרתי אותן טוב, נוח להן, ״הכל בסדר?״, בדקתי. ״אמא תביא לי קנגורו?״, השיבה הגדולה מהמקום שאליו נדדו מחשבותיה. כעבור 40 דקות הופענו אצל אחותי. במבצע לוגיסטי מורכב שלפתי את הצמד מהרכב. אחת נמנמה, והשנייה ערנית. סוחבים את הנוחרת בהליכה על ביצים, תוך כדי השתקת הכלב העצום ששומר על הבית, בזמן שמתחננים לשקט מזו שעיניה פקוחות.

אחותי, שמגדלת שלושה ילדים, השתלטה היטב על העניינים. אחת נשלחה למיטה, והשנייה הפכה תוך זמן קצר מחיה אנרגטית ליצור מותש, עד שנפלה שדודה. איך זה קרה? נס. החלטתי שזו העת שלי לנוח מעט, לנמנם לפני ההפגזות הקרובות. שקעתי בחלום מתקתק שבו אין ילדים, שבו אני ישן חופשי ולא חי בחרדה. חיל ורעדה הם מנת חלקי לאחרונה. מעשית, נון־סטופ אני דואג לבנות ולגורלן. משקשק שזו תיפול וזו תבלע פיסת מזון ותיחנק, ושאר מרעין בישין.

בהיעדרה של הבוסית, ההיסטריה שלי הוכפלה. באמצע הפנטזיה האופטימית ונטולת החששות, מיכאלה, שישנה לידי, קמה והתחילה לייבב ולבקש את אמא. השבתי שהיא במטוס ושתביא קנגורו, אבל בעקבות הקריאות הקולניות הלב שלי נסדק. היבבות היו ליללות, והסדק התרחב עד כדי שבר סורי־אפריקאי. למזלי, צוות ההצלה בדמות אחותי דהר לחדר. היא הרגיעה את המצב בסדרת טריקים, שמשלבים משמעת ותחכום מסוג שאינני מכיר ואינני שולט בו.

מאוחר יותר נאמר לי שקשיחותי לוקה בחסר. בקיצור, בזמן שאשתי חגגה עם קיאנטי כיד המלך, למדתי שאני אולי אדם נוקשה מול נוכלים אבל אבא רך כמרגרינה באזור הבית. פעם אחר פעם מול האופן שבו אחותי תקתקה את שתי הקטנות, נוכחתי באוזלת ידי ובעיקר במחסור הכביר שלי בעמוד שדרה בריא. לאחר מספר לילות שבנו לכור מחצבתנו. אפשר לקבוע חד־משמעית שיצאתי בזול הודות לסיוע שקיבלתי.

מה שכן, בעקבות הניסיון שנצבר בתקופה הקצרצרה הזו, הבטחתי לעצמי שאשנה את דרכי לחלוטין ואפתח עור עבה ונוקשה. אהיה אב עשוי ללא חת. מעתה קובעים גבולות, החלטתי, אומרים "לא" כשצריך ונמנעים מוויתורים. בבית הקטנה נרדמה מהר ובקלות בסיומו של בקבוק גדוש בפורמולה. לעומת זאת, הגדולה התמהמהה.

״לישון מיד!״, פקדתי במסגרת תפקידי כהורה עוצמתי. בתגובה נשמע פרץ של בכי, שהוביל אותי להיענות לכל הדרישות שלה ובמהירות. הטלוויזיה הודלקה, ומיכאלה התיישבה על הספה בשמחה. הוספתי כמובן גם בננה ויוגורט, בהתאם לבקשתה המלאה. צפינו יחד מאושרים בסרטים מצוירים. היא התמוגגה מהמשאלות שמולאו ואני מהשקט ששרר. ממחר, אחרי שאשתי תשוב, אין יותר הנחות לקטנות. נשבע. ממחר.