תחרות מיס יוניברס, שהתקיימה השבוע באילת, עוררה גל נרחב של ביקורת ציבורית. מתנגדי האירוע טענו שהוא ארכאי, ואפילו מקומם, כי הוא מוסיף לשפוט נשים רק על פי מראן החיצוני וגם מחפצן אותן דרך הצגתן בבגדי ים וגו'. אני מסכים עם הביקורת, ואין לי שום אמפתיה לאירוע שנותן תחושה של שאריות מחוממות של ארוחה שלא הייתה טעימה מלכתחילה. אבל יש לי עוד פחות אמפתיה לצביעות. ואני חושב שטענות בנוסח “התקדמנו" או “ב־2021 כבר אין מקום לתחרויות השופטות אדם לפי הופעתו החיצונית" מתעלמות לגמרי מהמציאות בשטח. מציאות שלטעמי רק התדרדרה, במובן הזה, בהשוואה לדורות הקודמים.
התדרדרה, כי אנחנו חיים בעולם שעסוק ללא הרף, באופן אובססיבי ממש, במראה חיצוני. ומכאן גם - בשיפוט מתמיד של המראה הזה. אפשר לחוש את זה, במלוא העוצמה, בדור הצעיר. אני מגדל שלושה בנים, בגילי 14־22. אף אחד מהם לא דוגמן, או מתעסק באופן חריג בטיפוח. ועדיין, הם עסוקים בהופעתם הרבה הרבה יותר ממה שאני ויתר חבריי הכרנו בגילם. ואני לא מאשים אותם. עולמות האינסטגרם והטיקטוק שבהם הם חיים מחייבים אותם להעלות תמונות של עצמם על בסיס כמעט יומי. ולתיעוד הזה יש גם פידבק מיידי, בדמות לייקים, כמות צפיות וגו'. רוצה לומר, הם כל הזמן נדרשים להיראות במיטבם, כי המראה הזה עומד למשפט באופן פומבי ברחבי הרשת.
זו מציאות תובענית, לא פעם אכזרית, ששמה את המראה החיצוני במקום גבוה מדי. לא פלא שאחוז הנערים/ות הצעירים בחדרי הכושר עלה באופן קיצוני. וכך גם ההשקעה בטלפונים. הבן הצעיר שלי ניהל בבית קמפיין מתמשך כדי שנקנה לו אייפון. מכשיר שעולה פי שניים מטלפונים מצוינים אחרים. מה שהכריע את הכף היה הרגע שבו הסביר לי, בקול חנוק מדמעות, שהמצלמה של האייפון “מוציאה אותו הרבה יותר טוב". אני לא יודע אם זה נכון, אבל עצם האמונה שלו בעניין שכנעה אותי (ובאותה מידה, גם קוממה. אבל לך תילחם בעולם. הרי “התקדמנו").
אבל האובססיה הזו, סביב המראה החיצוני, היא לא רק נחלתם של צעירים. כמעט כל האנשים מסביבי, באזורי גיל 50, עסוקים ללא הרף בחיצוניות שלהם. הם רצים, מרזים, מנותחים, מזמינים בגדים מאתרים בחו"ל והולכים לצלמים מקצועיים לטובת תמונת הפרופיל שלהם. והכל בגיל שבו ההורים שלנו כבר הרימו ידיים, והפסיקו להתעסק במראה שלהם ללא כל נקיפות מצפון. זה נכון גם לגביי, שיהיה ברור. השאלה איך אני נראה מטרידה אותי לא מעט. והיא גם משמעותית, כי היא מרכיב חשוב באופן שבו העולם שופט אותי. אדם ש"נראה טוב", הוא גם אדם “מצליח", “רלוונטי" וגו'.
החשיבות העליונה הזו, שניתנת למראה החיצוני, אולי עודנה בסממנים הקיצוניים שלה - למשל, למרוח דוגמנית חצי עירומה על שלט חוצות באיילון כבר לא נחשב קול, אבל לא השתנתה כלל במהות. למשל, בתוכנית כמו “חתונה ממבט ראשון", שמתיימרת לעסוק בנושא אוניברסלי כמו זוגיות ולהציג משתתפים שמגיעים מרקעים שונים ומגוונים, יש דבר אחד משותף לכולם: הם נראים מצוין. הרבה יותר מהממוצע. למה? כי לימדו את כולנו לסגוד ליופי. כי “סתם אנשים" על המסך לא יביאו מספיק צופים.
ודוגמה אחרת: כשאנשים, בייחוד נשים, שלא עונים על מודל היופי הקלאסי פורצים לתודעה - בדרך כלל בתוכניות ריאליטי - הם יוסללו בתוך זמן קצר לפרופורציות הרצויות. ע"ע נינט, מארינה מקסימיליאן וגו'. אפילו נועה קירל, שלאורך זמן הייתה מודל בריא במיוחד לנערות, דווקא משום שלא הציגה גזרת דוגמנית, התיישרה לאחרונה עם המגמה. ובעברית מכובסת, “החלה לנהל אורח חיים בריא". את הסגידה הזו ליופי, ושיפוטו של אדם על פי מראהו, אפשר למצוא גם בפוליטיקה. בנימין נתניהו, ומנגד יאיר לפיד, בנו חלק ניכר מהקריירה שלהם על הופעתם החיצונית.
ולכן, תחרות מיס יוניברס - בדרכה השטחית, החלולה והמביכה, בסך הכל משקפת את המציאות. מציאות שבה לא “התקדמנו". אם כבר, הלכנו אחורה.
על הסכין
- סיפור ה"פאק הים" של טראמפ מלמד בעיקר על נשיא ארצות הברית לשעבר, שציפה באופן ילדותי ומקומם מראש ממשלת ישראל שלא לברך את הנשיא הנבחר. ועדיין, זהו אותו טראמפ שנתניהו השליך עליו את כל יהבו, והרעיף עליו מחמאות ושלל גילויי חברות. ולכן, באופן עקיף, ה"פאק הים" גם מעיד לא מעט על נתניהו.
- 20 שנה להתאבדותו של רובי שפירא. בעולם שבו אנשים מפוקפקים הופכים לבעלי קבוצות כדורגל, כדי לקדם את האינטרסים של עצמם, רובי היה כמעט הפוך. הוא נתן את כל כולו לקבוצה ולקהילה. נתן אולי יותר מדי. העובדה שהפועל חיפה הנוכחית מתנכרת לזכרו היא כתם גדול ומביש על המועדון.
- באיחור אופנתי, רוצו לראות את הסדרה “אנשים נורמליים", שמשודרת כרגע בסלקום טי־וי ומבוססת על ספר באותו שם של סאלי רוני. כן, הסופרת האירית שקראה להחרים את ישראל. אל תיתנו לזה להפריע לכם. הסדרה עוסקת במערכת יחסים סוערת בין בחור ובחורה, ועושה זאת בדרך כמעט דוקומנטרית, משכנעת וסופר־אמינה בניואנסים שלה.