איכשהו, החיים בכלל, כולל התנהלות התקשורת בחיינו, הם סוג של טקסים קבועים שמשקפים את המצב ברגע הנתון שבו הם פועלים. כשהשגרה מופרת, כשטקס מקובל מוחלף בטקס אחר, סימן שקרה משהו שמחייב חילופי טקסים.
כשאתה אדם מאמין ובמקום להתפלל בבוקר אתה מתחיל לרוץ מדי בוקר, אזי קרה לך "משהו". כשאדם חילוני מתחיל לפתע להתפלל ולכרוך תפילין במקום לרוץ מדי בוקר, אזי קרה לו "משהו" שהופך אותו מחילוני לדתי, והמהפך הזה מתבטא במעבר מטקס הריצה לטקס התפילה. וכשבערוצי התקשורת המסחריים משבצים לפתע בלוח משדרי יום שישי, שהוא סוג של טקס סיכום שבוע, פרשן ערבי ישראלי, אזי ברור שקרה "משהו" שגרם להם לשנות את הטקס המקובל, שהוא פאנל שבועי נטול ערבים.
במהדורות החדשות לא גילו לפתע פתאום את עליונותה המוסרית של אחוות עמים. כדי שמוחמד מג'אדלה, כטסט קייס שעבר את הטסט, יגיע לטקס יום שישי בערוץ 12, צריכות להתחבר כמה סיבות: חלק ניכר בציבור היהודי הולך ונחלץ מאימת הדמון הערבי שפמפם הימין בישראל, וערבי רהוט ודעתן בפאנל שישי הוא התיקון שלהם. מעמד הביניים הערבי שהולך ומתבסס כלכלית מממש את נכונותו להעמיק את השותפות עם החברה היהודית על חשבון הזדהות עם אחיהם הפלסטינים. המפרסמים הגדולים מכירים בכוח הקנייה של החברה הערבית וערוץ 12, שמנהל מלחמת חורמה על כל שבריר אחוז צפייה, רואה כנראה במג'אדלה סוכן השפעה על שיקול דעתם. שלא לדבר על כך שהמפגש של מג'אדלה עם בועז ביסמוט הוא פרייסלס.
ועדיין, המנוף הבולט ביותר להגברת ההשתלבות של המגזר הערבי בחברה הישראלית הרלוונטית (הציונות הדתית־משיחית היא איבר חולה) הוא מנסור עבאס, ששבר את תקרת הזכוכית של מפלגה ערבית בקואליציה ובממשלה. ועוד בתוספת עמדת לחץ של סחיטה ואיומים.
זה שנים אני מקטר בכתב ובעל פה שחזית ערבית שמייצגת את כל ערביי ישראל היא המפתח לשינויים שהם נאבקים עליהם, ותוספת כוח לשמאל הציוני והפחות ציוני.
כל זמן שישראל בגבולות הקו הירוק (עדיין) דמוקרטית, שם המשחק הוא כוח פרלמנטרי, וככל שישראל היהודית הולכת ונקרעת בין חילונים־ליברלים לדתיים־לאומנים, כך גדלה השפעת לשון המאזניים הערבית. אם במקום לקטר על אפליה (בלי להפסיק להילחם על תיקוני עוולות כמובן) יעבדו הכוחות הפוליטיים במגזר על איחוד כוחות פנימי, יציגו חזית אחידה ויזיזו לקלפי סרבני הצבעה - הם יהוו לשון מאזניים כוחנית שבלעדיהם לא תקום כאן ממשלה. רק כך הם ישפרו בגדול את מצב מצביעיהם.
לא כל כך מהר
למזלה של הקואליציה הדתית־לאומנית, בענייני שיתוף פעולה בין־מפלגתי הערבים בישראל גרועים לפחות כמו בני הדודים היהודים. שלא לדבר על מחסום הקנאות האסלאמית מול הקנאות היהודית. וכביכול כל זה הסתיים באחת כאשר עבאס השליך פצצה פוליטית שהריקושטים שלה ממשיכים להתעופף לכל הכיוונים עד עצם היום הזה. "ישראל היא מדינה יהודית, בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ומטרתי המרכזית היא להגדיר את מעמד האזרחים הערבים בה. אני רואה עצמי אזרח במלוא מובן המילה, שזכאי לקבל זכויות אזרחיות מלאות", אמר עבאס ("כל אל־ערב").
עבאס הוא יו"ר מפלגת רע"ם וסגן יו"ר הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, מעין הגרסה הישראלית המקבילה לסיעות החרדיות. כמוהן לשיטתו של עבאס אם אין קמח אין תורה, ואם יש בעיה אזי דינא דמלכותא, והדרך לממש את הפרקטיקה הזו עוברת בהצטרפות לממשלה. כל ממשלה. התפיסה הזו ניזונה מתהליכי ההתקרבות בין חלקים גדלים והולכים של האוכלוסייה היהודית והערבית עקב המעורבות המאסיבית של ערביי ישראל בחברה ובכלכלה. ההישגים הכלכליים והחומריים הלכו יחד עם ישראליזציה במובן של התמערבות של מעמד הביניים הערבי, שהולך ומתבסס כלכלית ומכרסם בדמוניזציה ההדדית שהיא פרי הסתה ימנית ותגובת נגד ערבית. מכאן ואילך כאילו עברנו כברת דרך בדרך לטיפררי, אז לא כל כך מהר.
וכל התהליך המבורך הזה עבד לא רע עד לפני שבוע. ירי ממארב שהרג תלמיד ישיבה שחזר מחומש החל ליל פרעות של טרור מתנחלים בכפרים פלסטיניים, קטע את טקס יום שישי פלוס ערבי, והחזיר אותנו לקידוש ההבדלה בין קודש לחול. השר לבט"פ עמר בר־לב, שהתייחס לפרעות כאל אירוע שבו מתנחלים התנכלו לפלסטינים באשר הם פלסטינים, חטף על הראש כולל מאלו שתרומתם לביטחון ישראל שווה לתרומתם לביטחון מיקרונזיה. הלוויית ההרוג הפכה לקמפיין נקמה, וכאילו במטה אהרון נעלם מג'אדלה מטקסי עיצוב התודעה של יום שישי.
במקרה נפגשתי איתו בנצרת ביום רביעי לפני פרוץ מהומות חומש והפרעות בהמשך. סתם שיחת מסדרונות חביבה ברדיו נאס, שם הוא מנהל את תוכניות החדשות. אולי הוא עצמו סירב להופיע בפאנל שישי. אולי העורכים והמפיקים רצו לחסוך מבוכה מעצמם ומאורחיהם. הניחוש המושכל שלי הוא שאף אחד לא אומר שום דבר לאף אחד. כולם מבינים, כללי המשחק ברורים, וחבל שהם כאלה.
האמת המרה היא שרוב הפאנליסטים היהודים לא גירדו את הפצע ששמו יחסי מתנחלים־פלסטינים־צבא ומשטרה. במקום ניתוח פשוט ותמציתי של נסיבות האירוע הפכו הדיווח והפרשנות, למעט אמנון אברמוביץ', לעוד פרק בסדרה בלשית: יש גופה, הרוצחים נעלמו, אין צורך לייגע את מוחנו בניסיון להבין את ההיסטוריה של המעורבים, כי כוחותינו כבר בדרך לפיצוח התעלומה. מתח מתח מתח, וכמו בכל סדרה בלשית, גם כאן מתנהל כמובטח ציד מחבלים, והטובים מנצחים.
אז רק להזכירנו: המאחז הבלתי חוקי חומש הורד מן הקרקע בהחלטת ממשלה כחלק מהסכמי ההתנתקות של אריק שרון ומאז מתנהל שם משחק חתול ועכבר. המתנחלים מתגנבים, וכוחות הביטחון מגרשים אותם. הטריק הוא אל תיגעו במשיחי והוא מלווה כיום בדרישה לאישור ה"ישיבה" כמבנה קבע. מכאן ואילך הכל תלוי באגף ימין של הקואליציה הנוכחית. או שישברו את הנאחס המשיחי או שימשיכו לנהל מדיניות של גם וגם. גם יאכלו דגים מסריחים וגם יגורשו מן העיר.