1. הנה ספר שלכל השרים המשועממים כדאי לקרוא בימי הבידוד: "עולמו של מקיאוולי", מאת הלי זמורה. זמן יהיה להם. משימות קצת פחות – שהרי, את כדור הווירוס המתגלגל כנראה כבר אי אפשר לעצור. אז כוס תה, כמה טישיו והספר היפה על האיש החכם מסוף המאה ה־15. אולי השרים יופתעו לגלות, אולי ישמחו לגלות, שכפי שכותב ההיסטוריון זמורה - "פוליטיקה הייתה בעיני מקיאוולי סוג של גאולה". רק בפוליטיקה גלומה "אפשרות הישועה של בני האדם מהטבע האנושי". רק הפוליטיקה "מאפשרת לבני אדם לחיות ביחד".
מקיאוולי חי בעידן של טלטלות חוזרות באיטליה ובעריה, ודעתו על הטבע האנושי, כפי שהתבטאה ביצירותיו הספרותיות "מנדרגולה" ו"החמור", לא הותירה לבני האדם סיכוי רב אלא אם ילכלכו את ידיהם בפוליטיקה, "ממלכת הרצינות". הביקורת שכתב על אוטופיות של ימיו מתאימות גם לאוטופיות של ימינו. זמורה כותב כי "הנסיך", ספרו המוכר ביותר של מקיאוולי, חושף את "אחת החולשות העיקריות בחזון של המאה ה־21: ההנחה שכוונות טובות בוודאי יובילו לתוצאות טובות".
אין ודאות כזאת. ואם צריך ראיה: שפע של כוונות טובות הובילו את העולם ואת ישראל לסוף שנה אזרחית של דכדוך והתכנסות. האדם פיתח חיסונים והגורל צחק. ראש הממשלה, נפתלי בנט, הזהיר השבוע את הישראלים (בראיון לדב גילהר) משאננות של אווירת סוף קורס. התמונות מאירופה, מאמריקה, מאוסטרליה, נראות יותר כמו אווירת סוף העולם. סקר אחר סקר נחשפות תופעות של חשש מפני העתיד. מי שלא מרוצה מהכלכלה לא מרוצה מהדמוקרטיה.
ומי שכן מרוצה מהכלכלה חרד מפני התחממות כדור הארץ. 50% מהנשאלים במחקר שפורסם ב"לנצט" חוו "עצב, חרדה, כעס, חוסר אונים, חוסר יכולת, אשמה" משום שהכדור מתחמם. במקביל, זיהינו בישראל ירידה פתאומית ברמת העניין בהתחממות הגלובלית. לפני חודש, מספר הישראלים שאמרו שההתחממות הגלובלית היא האתגר הגדול לשנה הבאה היה שווה למספרם של מי שחשבו שמגיפת הקורונה היא האתגר הגדול לשנה הבאה. לא חלפו ימים רבים, ומעמדה של הקורונה עלה פלאים, על חשבון כדור הארץ. עם כל הכבוד להתחממות – יש אומיקרון באוויר. ומסתבר שהוא משפיע לא רק על הריאות. הוא משפיע גם על התודעה.
איך תיזכר שנת 2021 שמסתיימת היום? קודם כל די ברור שהיא לא תיזכר כשנה לעצמה. יש שנים שנזכרות בנפרד, אם בזירה הגלובלית ואם בזירה המקומית. 1977 הייתה שנת פריצת הדרך לשלום עם מצרים. 1968 הייתה שנת השיא של המחאה באמריקה. 1989 הייתה שנת נפילת הגוש הסובייטי. לעומת כל אלה, השנה המסתיימת כעת איננה שנה שקרה בה דבר גדול. זו שנה של המשכים. כך שזו לא "שנה" – אלא פשוט פרק ב"תקופה". כפי ש־1942 לא נזכרת לעצמה, אלא כאחת משנות מלחמת העולם השנייה. כך שנת 2021 לא תיזכר לעצמה אלא כאחת משנות מגיפת הקורונה.
וכמובן, קרו בה עוד כמה דברים, אם מישהו טורח לזכור. בישראל, באה לסיומה גם "תקופת הבחירות", שנגררה על פני שלוש שנים, משנת 2019. באמריקה הוחלף נשיא. ביפן הייתה אולימפיאדה – אחת שבאמת קשה לזכור. לפני כמה שבועות שאלנו את הישראלים איזה אירוע קיבל לדעתם יותר מדי תשומת לב השנה. תשובת רבים מהם הייתה קצת מאכזבת: הם חשבו שהמעבר של ליאו מסי לקבוצת הכדורגל הגדולה של פריז זכה ליותר מדי תשומת לב. בעיניי, אם כבר, לפחות מדי. מה שווה יותר תשומת לב, מסי עוזב את ברצלונה - או עמיחי שיקלי עוזב את ימינה? מסי עוזב את ברצלונה או אבי גבאי עוזב את סלקום? השוו ונמקו.
תחילת 2021 הייתה אמורה להיות תחילת השנה שבה תיגמר הקורונה. אלא שהקורונה סירבה להיגמר. יש אירועים כאלה. נדמה שיהיו קצרים. כמו ההחלטה על פלישה אמריקאית מהירה לעיראק, ונפילת בגדד בתוך כמה שבועות (2003). כמו ההחלטה של אדוארד השלישי מלך אנגליה לבטל את הכרתו המוקדמת בפיליפ השישי כמלך צרפת (1338). ההחלטה הראשונה גררה את ארה"ב למעורבות בעיראק של כמעט שני עשורים. ההחלטה השנייה הביאה לפתיחת מלחמה שמכונה עד היום "מלחמת מאה השנים", אף שבאופן מעשי ארכה כמעט 120 שנה.
מה מבשרת תחילת 2022? מה היא מבשרת שאכן יתממש, ומה היא מבשרת שלא יתממש, ומה אינה מבשרת – ולכן יהיה הדבר שבאמת יפתיע. הצגנו בסקר חמש אפשרויות של דברים שאולי יקרו ואולי לא יקרו בשנה הבאה. שאלנו את הציבור להערכתו מה סביר יותר שיקרה. התשובה הצפויה היא בוודאי התשובה הנכונה: 45% מהמשיבים מניחים שישנה סבירות לא מבוטלת שבשנת 2022 הנסיך צ׳רלס יהפוך למלך אנגליה. ובמילים קצת פחות מנומסות, הם מניחים שישנה סבירות לא מבוטלת שמלכת אנגליה לא תשרוד עוד שנה על כס המלוכה.
מצד אחד, זו לא השערה פרועה כשמדובר באישה בת 95. מצד שני, וגם את זה כדאי לזכור, אמה של אליזבת, המלכה האם, הלכה לעולמה בגיל 101. כך שייתכן בהחלט ששנת המפתח של צ'רלס איננה 2022, אלא 2028. ועוד משהו שאין ברירה אלא להביא בחשבון: השבוע דווח שהמגיפה הביאה לצניחה בתוחלת החיים הצפויה לאמריקאים – שנה ושמונה חודשים פחות ממה שהיה ערב המגיפה. כלומר, ייתכן שמי שציפה לחיות עד 100 ויותר, ייאלץ להסתפק ב־98.
מה עוד צפוי בשנה הבאה? כרבע מכלל המשיבים על הסקר אמרו שאיראן תחזור להסכם הגרעין. שזו האפשרות הסבירה יותר. כלומר, סבירה אפילו יותר ממותה של המלכה, או אפשרויות אחרות שהצגנו, שגם הן קצת מדכדכות (מותו של הנשיא הקשיש ג'ו ביידן, או פלישה סינית לטייוואן). השיחות בווינה לא מלמדות על התקדמות ליעד כזה, אם כי, דרכו של מו"מ היא שפריצת הדרך באה תמיד ברגע האחרון (וזו כמובן טאוטולוגיה – ברור שהיא באה ברגע האחרון, כי ברגע שיש פריצת דרך, אפשר לסיים את המו"מ). בכל מקרה, אם לא תבוא פריצת דרך, שנת 2022 יכולה להיות שנה של עימות מחריף במזרח התיכון, שנת דילמה לישראל: מה לעשות? ושנת דילמה לארה"ב: עד כמה להתערב? ושנת דילמה לאיראן: עד כמה להמר?
האפשרות שמרין לה פן תיבחר לנשיאת צרפת דורגה על ידי כשליש מהמשתתפים במקום החמישי מחמש האפשרויות. כלומר, זו נראית להם האפשרות הכי פחות סבירה. הבחירות בצרפת יספקו עניין בשנה הבאה, אם כי באופן מסורתי ישראל מתעניינת הרבה יותר בבחירות באמריקה, גם כאשר מדובר בבחירות אמצע הקדנציה. בימים האחרונים העיתונות האמריקאית מלאה בתפריטים ובהמלצות למפלגה הדמוקרטית כיצד להתאושש מהשפל שהיא נמצאת בו, ואולי להציל את הבחירות הצפויות בנובמבר, שאם יסתיימו בכישלון, כפי שנראה כעת, יעמידו את ממשל ביידן מול סנאט לעומתי (כמעט בוודאות) ובית נבחרים לעומתי (גם זו אפשרות).
חלק ניכר מאזרחי ישראל יצהלו למראה תוצאה כזאת. חלק ניכר – שכולל בעיקר את הישראלים מהמרכז וימינה. אלה אומרים לנו שמוטב לישראל שליטה מלאה של הרפובליקנים בקונגרס על שני בתיו. ככל שזזים שמאלה על המפה הפוליטית, גוברת הנטייה לרצות בשליטה מפוצלת (בית אחד לכל מפלגה), או בשליטה דמוקרטית (שני הבתים), או לומר שזה לא באמת משנה. כלומר, לישראל לא טוב ולא רע אם השליטה היא בידי מפלגה זו או מפלגה אחרת. אולי משום ששתיהן טובות לישראל באותה מידה (זה מה שיאמרו הרוב), אולי מפני ששתיהן רעות לישראל באותה מידה (כך יאמר המיעוט, ושיעור לא מבוטל של ערבים ישראלים).
לא מפתיע ללמוד שרוב מי שרוצים שליטה רפובליקנית בקונגרס הם גם מי שאמרו שהנשיא ביידן הוא נשיא "ממוצע" עד "גרוע" מבחינת ישראל (73%). רוב גדול מבין מי שרוצים שליטה דמוקרטית בקונגרס סבורים שביידן הוא נשיא "טוב" או אפילו "מצוין" (85%).
2. גם הישיבה בחומש תחכה לשנה הבאה. שר המשפטים גדעון סער, בשבתו על כס הממונה על שלטון החוק, הודיע השבוע שעכשיו לא הזמן לפנות את חומש. הוא אמר: "לדעתי, צריך להסתכל בראייה רחבה, שכוללת את זה שנרצח יהודי בדרך לחומש על ידי הג'יהאד האסלאמי לא מזמן, ולפי דעתי אסור כרגע ללכת ולפנות את הישיבה משם". ועוד אמר: "יש פה ארגון טרור קיצוני שביצע רצח, והדברים עלולים להתפרש כהישג לאותו טרור".
הממשלה אומרת לא לחזור ליישוב – שהרי הוא פונה במסגרת הסכמה בינלאומית רחבה. המתיישבים חוזרים ומתיישבים בו – שהרי הם התנגדו אז, ומתנגדים גם היום לרעיון ההתנתקות. כמובן, כמו בכל פרשה בחדשות, יש עוד כל מיני פרטים שאפשר לספר. אבל במקרה הזה, רוב הפרטים הם הסחת דעת. ישראל אומרת לא – המתיישבים אומרים כן – ומשחק בכאילו מתנהל בעצלתיים.
עד שיש משבר. במקרה הזה, פיגוע רצחני שבו נורה למוות מי שהיה תלמיד בישיבה המאולתרת בחומש, יהודה דימנטמן. למה בכלל יש ישיבה בחומש? שאלה טובה. התשובה היא כנראה שלצבא אין כוח, זמן, אנרגיה וגיבוי פוליטי להתעסק עם המתיישבים בחומש. כל עוד אף אחד לא שם לב, הצבא יכול להתעלם מהנוכחות הלא חוקית, ולפעמים אפילו לסייע לה במקרה של מצוקה. הפיגוע מקשה על התעלמות מנוכחותה. יש מתיישבים בחומש. אלה מתיישבים שמצפצפים על איסור שהייה החתום על ידי מפקד פיקוד מרכז.
כן – אפשר בהחלט לגלגל מהלך שמטרתו ביטול חד־צדדי של מה שישראל עשתה בהתנתקות. אפשר שישראל תודיע שאינה רואה את עצמה מחויבת יותר למה שהוסכם. תשב הכנסת ותדון – שהרי היא שאשררה את ההתנתקות. תשב הממשלה ותדון – שהרי היא שתכננה וביצעה את ההתנתקות. אם תוצאת הדיון תהיה החלטה לבטל את ההתנתקות ולחזור לחומש, או אז תשוב הישיבה לחומש. בינתיים, כאמור, השאלה אם ההתנתקות הייתה מהלך נכון פשוט לא רלוונטית.
צריך ליישב את חומש ולא לפנות. זו טענה שאין לה בסיס. מי שרוצה שישראל תתנהל על פי חוק, ושאזרחיה יצייתו לחוק, מי שרוצה לוודא שישראל איננה מקום שבו בני אדם מחליטים בעצמם היכן יגורו, על איזו אדמה יציבו קרוון, מה מותר ומה אסור – מי שרוצה שתהיה "משילות" גם בנגב ובגליל – לא יכול לתמוך בתביעה לאפשר לחומש להישאר במקומה (אלא אם תהיה החלטה ברורה של הממשלה בעניין כזה, וכנראה שלא תהיה). אגב, לא מיותר לציין שכמה מראשי התומכים בהשארת הישיבה בחומש על כנה הם גם ראשי המתלוננים על משילות פגומה בנגב ובגליל. הם צודקים בעניין השני – וקצת צבועים בעניין הראשון.
העיתוי לא מוצלח. נכון. בעניין הזה המתיישבים צודקים. גם שר המשפטים סער. צה"ל היה צריך לפנות את המתיישבים לפני הפיגוע ולא אחריו. הוא היה צריך לפנות אותם בזמן שברור שישראל מפנה משום שיש לה כוח לשמור על החוק, ולא כאשר היא נראית כמי שמפנה מפני שאין לה כוח להתמודד עם רוצחים. ומצד שני, עם יד על הלב: נניח שהיו אומרים למתיישבים "עכשיו לא זמן טוב, בואו נחליט שאתם מפנים מרצונכם ולצמיתות בעוד שנה", מישהו חושב שהם היו מסכימים? ובמילים אחרות: האם יש זמן שהמתיישבים היו מסכימים שהוא "זמן טוב" ולא פורצים בזעקות שבר? נדמה שהתשובה ברורה. כך שטענת העיתוי היא לא יותר מהסחת דעת.
למה את חומש ולא את...? לאמריקאים יש ביטוי מוצלח לסוג השיח שנעשה מקובל מאוד, ומזיק מאוד, גם אצלנו. הם קוראים לזה "WhatAboutism" - ובתרגום צולע "מה־עם־ההמיזם". כלומר, מה עם הדבר האחר שצריך לעשות. למה חומש כן, וח'אן אל־אחמר לא? למה חומש כן, והבדואים בנגב לא? כמובן – את אותה טענה אפשר לטעון גם להפך: למה את הבדואים בנגב כן, ואת חומש לא? מה שמייצר מיד תיקו של שיתוק. אלא אם נפנה את כל מה שלא חוקי בו זמנית, מה שכמובן יהיה מסובך מאוד, תמיד אפשר יהיה לשאול "למה אנחנו קודם והם רק אחר כך?".
טענת "מה־עם־ההמיזם" היא רעה חולה, מידבקת, שנשלפת בהזדמנויות מגוונות, מהטלת גזירות בקורונה (למה קניונים כן, וחנויות לא?), דרך נשיאה משותפת בעול (למה אנחנו מתגייסים, והחרדים לא?), דרך הצדקה של אפליה בנשיאה בעול (למה שהחרדים יתגייסו אם הערבים לא?), וכן הלאה. דווקא ממתיישבי יהודה ושומרון האידיאליסטים, שאוהבים לחשוב על עצמם, לפעמים אפילו בצדק, כמי שהולכים לפני המחנה, זה קצת עצוב וקצת פתטי, לשמוע טענות בנוסח "קודם הם, ורק אחר כך אנחנו". אתם חלוצים? אתם חוד החנית? אתם בעד משילות? אז למה שלא תהיו אתם קודם – ותיתנו לאחרים להיות אחר כך? קיימו אתם את הנחיות המדינה, אפשרו אתם למדינה להפגין כוח של משילות. אחר כך תוכלו לבוא בידיים נקיות ולתבוע משילות גם בנגב.
השבוע עשינו שימוש בספר "עולמו של מקיאוולי", במגזין "לנצט", בשידורי רשת ב', בדיווחי "מעריב", YNET, פיו, "ניו יורק טיימס", גאלופ, סקר סיכום השנה של "העולם היום" ואתר המדד.
התרעות פיקוד העורף