אחמד אל־אסד, ראש מועצת לקיה, מחייך כשהוא אומר שהוא מעדיף את מפלגות הימין על מפלגות השמאל. כי "השמאל רק מדברים יפה ולא עושים כלום, והימין מדבר לא יפה אבל עושה ההפך".
בשבוע הבא תקבל הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את "חוק החשמל". דוגמה מצוינת לימין העושה ההפך מהאידיאולוגיה שלו. אל־אסד מרוצה מהחוק "שיעזור להרבה אנשים מסכנים שאינם מחוברים לתשתיות". שרת הפנים איילת שקד אומנם אומרת שהחוק מתייחס רק ליישובים שיש להם תוכנית שלמה ומאושרת, ולכן לא ישפיע על הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים. אבל ראש מועצת לקיה מחייך.
השתתפתי השבוע בסיור בצפון הנגב שהוביל מנכ"ל רגבים מאיר דויטש יחד עם תנועת ריבונות. וראיתי מקרוב את פשיטת הרגל של מדינת ישראל.
# # #
האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה כ־280 אלף נפש. איש אינו יודע כמה בדיוק. רובם אזרחים ישראלים, אבל חלקם – שב"חים. ליתר דיוק – שב"חיות, שהובאו מעזה או מהר חברון, בעיקר כנשים במשפחות פוליגמיות. אין להן אזרחות ישראלית, אך ילדיהן זוכים לה מלידתם.
עקיבא ביגמן, תושב הדרום ועיתונאי ערוץ 14, הזכיר לנו כי הכל יודעים שהבדואים עניים מאוד. על פי נתוני ההכנסה הרשומים במשרד האוצר הם באשכול סוציו־אקונומי 1, אבל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת גם "סקר הוצאות משקי בית".
ומסתבר כי פעמים רבות יש "פער בלתי מוסבר" בין ההכנסות המדווחות להוצאות. על פי ההוצאות, על פי רכבי הפאר החונים ליד הפחונים או בתוכם, לפי הווילות המעטרות את יישובי הבדואים או ב"פזורה" שנשדדה מאדמות המדינה – האוכלוסייה הבדואית כנראה ענייה פחות ממה שנוטים לחשוב.
כ־100 אלף בדואים חיים מחוץ ליישובים המוכרים. זו "הפזורה הבדואית". בסיור למדתי כי הפזורה אינה משתרעת רק על שטחים עצומים מחוץ ליישובים. גם בתוך היישובים המוכרים יש "פזורה פנימית". ראש מועצת לקיה, שאירח אותנו בלשכתו, הסביר כי זה מהווה עבורו בעיה קשה: הם תופסים שטחים ציבוריים.
בתחום המועצה יש עוד שטחים ריקים גדולים, וגם מגרשים רבים שפותחו ומיועדים לבנייה, אך שום בדואי אינו מעז להתיישב בהם, כיוון שאלו הם שטחים "שיש עליהם תביעות בעלות". על פי מבקר המדינה, 40%־50% משטחי השיפוט של המועצות הבדואיות אינם ניתנים לשימוש, כי "יש עליהם תביעות".
עומק פשיטת הרגל של המדינה מתברר כשמבינים כי גם אם היא אינה מכירה להלכה בבעלות הבדואים על השטחים שהם תובעים, הם מכירים בה למעשה. המדינה מכירה ב"זיקה" שלהם לאדמה.
בשנות ה־70 ניסתה המדינה לטפל בסוגיה, פתחה בבאר שבע משרד להסדר מקרקעין ומינתה בו רשם, במעמד שופט שלום, והבדואים הוזמנו להגיש תביעות בעלות על קרקעות. והם הגיעו ותבעו. למה לא?
זה היה החטא הקדמון. הטורקים והבריטים הכירו בזכויות מרעה של הבדואים והקצו לשבטים השונים שטחי מרעה. אך שום בעלות על הקרקע, כמובן. ערב הסעודית, מולדת הבדואים, וגם ירדן, אינן מכירות בבעלות של בדואים על קרקעות מרעה. רק בישראל.
כשבדואים הגיעו עם תביעותיהם לבתי משפט – הם נדחו תמיד, כי לא היה בידם להוכיח בעלות. שום מסמך עותמאני או בריטי. רק פתקים משייח' אלמוני שהלך מזמן לעולמו, המעיד כי מבחינתו, קרקע מסוימת "שייכת" לבדואי פלוני.
בשנים 1979־1971 הוגשו 3,220 תביעות בעלות של בדואים על קרקעות בשטח כולל של כ־800 אלף דונם. במשך 40 שנה הוסדרו כ־400 תביעות על 200 אלף דונם. ועדיין, למעלה מחצי מיליון דונם הם במעמד של "שטח שיש לגביו תביעת בעלות".
מספר התובעים כבר מתקרב ל־50 אלף, ובינתיים - ועד שהמדינה תכיר במלוא תביעותיהם – פשטו על שטחים עצומים של אדמות מדינה, השתלטו עליהם, והקימו מאות מקבצי יישוב. בעצת ארגוני שמאל הם גם הקימו את "מועצת הכפרים הבלתי מוכרים". משהו שנשמע כמו גוף סטטוטורי, ולמעשה אינו שונה מ"מועצת גנבי הרכב".
הרבה ועדות הקימה המדינה בניסיון לפתור את בעיית הבדואים. ועדת אלבק, ועדת גולדברג. ועדת פראוור (שהיה "צוות היישום של דוח גולדברג"). בני בגין כתב דוח (שנשא את השם הבלתי אפשרי "סיכום מהלך ההקשבה לציבור לגבי תזכיר החוק והמלצות למדיניות ולתיקון תזכיר החוק"). כולם סברו שמוכרחים לפתור את "תביעות הבעלות".
אך המדינה התייאשה, והחליטה לטפל בבעיית המגורים של הבדואים בלי להכריע בשאלת התביעות. כך הוזרמו תקציבי עתק, שרובם ירדו לטמיון, כי שום בדואי לא הסכים לבנות בית במגרש שיש לבדואי אחר תביעת בעלות עליו.
בסיור קצר ביישוב חורה תוכלו לראות מאות מגרשים מפותחים, "פילרים", עמודי התחברות לתשתיות, המיועדים ליישובם של בדואים מהפזורה. אבל אלו אינם באים. כי ביום שיתחילו לבנות – יהרגו אותם במקרה הרע, או ישרפו להם את ציוד הבנייה במקרה הטוב.
שנים רבות מתעכב, בגלל "תביעות בעלות", חיבור העיר רהט לכביש 6. חוק הבדואים, "חאק אל־ערב", חזק מחוקי המדינה, תקציביה והחלטותיה. זה פוגע במדינה ופוגע בבדואים. השבוע למשל יצאו במחאה נגד פעולות ייעור של קק"ל, בגיבוי רע"ם, המאיימת בהפלת הממשלה אם יימשך הייעור.
המדינה ניסתה לפתור את בעיית הפזורה והכירה בכמה "כפרים היסטוריים" (שלא היו קיימים בשום צילום אוויר לפני 1950), אבל לא הצליחה להביא לתוכם בדואים נוספים מהפזורה בגלל "תביעות הבעלות". הם העדיפו להישאר במקומם, לצפות להכרה, לפיצויים, ולקרקעות נוספות. הם האשמים היחידים בעוני שהם מציגים לראווה, בפחונים ובהיעדר התשתיות.
אחרי שסיפר לנו עד כמה קשה מצבו, שרטט בפנינו ראש מועצת לקיה גם את הפתרון הרצוי בעיניו: שהמדינה תקצה שטחי מדינה נוספים, מתחומי השיפוט של באר שבע, עומר והמועצה האזורית בני שמעון, שטחים "נקיים" שאין עליהם שום תביעת בעלות של בדואים, ועליהם יקימו עוד שכונות או יישובים לפזורה.
כלומר – מעבר ל"תביעות הבעלות", מעבר להשתלטות למעשה על רבבות דונמים באמצעות בנייה בלתי חוקית - עתה הם גם תובעים עוד ועוד מהאדמות והרשויות המקומיות היהודיות בנגב.
# # #
ובין השורות, בין התביעות והתוכניות והפחונים והווילות, בין ערימות האשפה ורכבי הפאר, מסתתר האיום.
האיום מוסווה תמיד בהסבר מלומד: החיים בתנאים העלובים, בלי תשתיות – גורמים לצעירים לניכור מהמדינה וממוסדותיה, לנשירה מהלימודים, לאבטלה, לסמים, לפשע. והפשע הופך אלים וחמוש יותר ויותר. פלילי ולאומני. סחר בסמים וגביית דמי חסות מממנים בדרך כלל את ג'יפ הרוביקון השחור והמבריק החונה בצל הפחון, או את עמודי האבן דמויי מקדש יווני הנישאים בחזית הווילה.
המשטרה משתדלת להימנע מעימות איתם או עורכת הצגות ראווה נלעגות של יחידות עילית המשתלשלות ממסוקים. ואם הם כבר עוצרים פושעים – בתי המשפט משחררים אותם.
פיני בדש, ראש מועצת עומר, אמר למשתתפי הסיור – "80% מהתיקים שנפתחים פה נסגרים. מחציתם בתוך שבוע. רק 5% מסתיימים במאסר קצר. גם אם המשטרה עוצרת מישהו תוך כדי ירי – סביר להניח שישוחרר".
50 שנה מנסה המדינה לפתור את הבעיה הבדואית. הכישלון החרוץ רשום לחובתן של ממשלות המערך והליכוד, השמאל והימין. הוויתורים והכניעה לתביעות הובילו לביסוסה של אוטונומיה בדואית בנגב, שחוקי המדינה אינם חוקיה. את האוטונומיה הזו חייבים לשבור.