מערכות עיתונים חיפשו השבוע בנרות עורכים לא מבודדים, תוכניות טלוויזיה קוששו מנחים שליליים לקורונה, וכולם השתדלו להמשיך איכשהו. המטרה, מסתבר, הייתה להתעסק יתר על המידה עם עסקת טיעון של אדם אחד, כשברקע מרבית אזרחי ישראל מתקשים לתפקד. עם 70 אלף מאומתים ביממה, אין ספק שכרגע אנחנו בשיא טרפת האומיקרון.
מעניין שאחרי שנתיים שבמהלכן העסק הזה מתנהג אחרת משצפינו, אנחנו עדיין מצפים לניהול קורונה שיאפשר שגרה נורמלית לחלוטין בכל פעם שמתרומם ומפתיע אותנו עוד גל. אבל ניהול של מצבים בלתי צפויים דורש גמישות. הגמישות מתבטאת בשינוי תכוף של ההנחיות, והשינויים התכופים של ההנחיות מבלבלים. כך נתקענו בעוד מעגל קסמים שבמסגרתו אנחנו מתקשים להתנהל כקולקטיב.
ואולי זאת תמצית הבעיה: אנחנו מתקשים להתנהל כקולקטיב. הממשלה תלויה על חוט השערה, ועסוקה יותר בייצור תשובות לשאלה "למה לא לשלם פיצויים" מאשר בגיבוש ובהסברה של מדיניות שניתן להבין. האופוזיציה בסך הכל מגובשת אבל מתפרעת כדרך חיים, וכל עוד היא לא יורדת מכמה עצים - גם לא באמת מהווה אלטרנטיבה שלטונית.
שרת החינוך יפעת שאשא ביטון יצאה השבוע בקריאה נרגשת לציבור ההורים המתוסכלים כדי ש"יילחמו איתה" לסיים את הבידודים לתלמידים בריאים. זו לא הפעם הראשונה שבה שאשא ביטון מתקשה להבין את מעמדה – היא לא זו שנלחמת בממסד – היא הממסד. היא המשפיעה, היא מקבלת ההחלטות, היא חלק מהממשלה. גם אם הסגנון שלה שונה מזה של הממשלה הקודמת, נראה שנוח לה להסיר מעצמה אחריות בדרכה שלה.
על כל הבלגן הזה מנצחת התקשורת, שחשוב לה יותר להביא מגוון בלתי נגמר של דעות שונות ומשונות מאשר לצמצם את הרעש כדי לאפשר לחלק גדול יותר מהציבור להפנים את ההנחיות המשתנות.
לכאורה, זאת הדמוקרטיה. מצד שני, תמיד היינו דמוקרטיה, אבל אף פעם לא היה פה רעש בהיקף כזה, ואף פעם לא נתקלנו בקושי כל כך גדול להתנהל כקולקטיב. זאת עובדה.
אין אמון
זו לא רק בעיית משילות, אלא בעיקר בעיית אמון. תראו את מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה. לא התעכבנו עליו יותר מדי כשהוא פורסם לפני שבועיים, אבל ירדנו לשפל חדש של אמון במרבית מוסדות המדינה. קשה להאשים בכך את הקורונה - המגמה הזו מתקיימת כבר תקופה לא קצרה.
הסיפור על המשטרה שמשתמשת בתוכנות של חברת NSO כדי לעקוב אחרי אזרחים זכה להדים השבוע, ולא ממש עזר שבמשטרה טוענים בתוקף שהשימוש באמצעים כאלו נעשה רק בצו של שופט. הנטייה היא פשוט לא להאמין למשטרה, וזה לגמרי מתכתב עם רמת האמון הנמוכה במדד הדמוקרטיה. מרוב דמוקרטיה, בשנים האחרונות חבטנו במשטרה מכל כיוון אפשרי, ולאו דווקא ממניעים טהורים. מה הפלא שלא מאמינים לה?
התקשורת מגנה את מי שחובט במשטרה, אבל עושה את זה בעצמה כשזה מתאים לה לרייטינג, והמשטרה אומנם צונחת באמינותה יחד עם מערכת המשפט, אבל האמון בתקשורת נמוך עוד יותר. גם הפוליטיקאים שקעקעו את האמון במשטרה ובמערכת המשפט לא הרוויחו: האמון בכנסת, בממשלה ובמפלגות נמצא במקום הנמוך מכולם. מישהו מרוויח יותר אמון כשכל גוף ממסדי נכנס בכל הכוח בשאר, ומכחיש בתוקף כל טענה שעולה כלפיו? התשובה די ברורה.
אין "ציבור"
26 שרים וחברי כנסת נדבקו בקורונה בגל הנוכחי, והוכיחו את מה שידענו מראש: נבחרי הציבור הם "סופר־ספרדרים". מפיצי־על. הם מפיצים בעוצמה גדולה יותר מאדם רגיל, בין שמדובר במסר חיובי ובין שמדובר במסרים רעילים או בנגיף. מן הראוי שגם יחשבו קצת יותר לעומק על ההשלכות של המעשים.
השילוב של התעצמות הרשתות החברתיות ושל הפלונטר הפוליטי הביא לכך שהחינוך של עם ישראל בשנים האחרונות היה חינוך של תעמולה. בשם "הנרטיב הצודק" מותר לשקר, מותר להלשין, מותר להרוס ומותר לאחל מוות בייסורים זה לזה. עד כדי כך, שהיו מי שהעלו הצעה לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג נגד מערכת המשפט על "מה שהיא מעוללת לנתניהו", ממש בסגנון של השמאל הרדיקלי ההזוי. הקצנת הטרלול עשתה סיבוב שלם שכבר לא דורש שום חיבור לשכל ישר.
תחשבו כמה מיליארדים הושקעו בשנים האחרונות בתעמולה שיוצאת נגד חלק מהעם. כמה משאבים לאומיים תועלו וכמה קדחו המוחות. זה היה הוויכוח ההרסני ביותר שלנו כעם, הרחיק אותנו זה מזה, קעקע את האמון הפנימי עד אבק. דמיינו מה היה קורה לו היינו משקיעים את האנרגיה הזו בערכים המשותפים הבסיסיים שמחברים בינינו, וגם מחברים אותנו ליהדות התפוצות.
אנשים שאומרים "הציבור רוצה" או "הציבור מבין" מתקשים להבין שזאת בדיוק הבעיה - יש בכלל ציבור אחד בישראל? יש המון ציבורים, וכל אחד מהם רוצה משהו אחר, ומולהט יומם וליל על ידי מספיק פוליטיקאים חסרי אחריות ועיתונאים פופוליסטים.
עתיד העם היהודי
השבוע זכינו גם לסיקור מוגזם של מיזם איסוף תרומות חדש. כמה אפשר לשמוע על מחנה שמוכן לתת את הכסף שאין לו לאיש עשיר בשם ישראל השנייה, ועל מחנה שני שקשה לו להתלכד סביב משהו חוץ מהתנגדות לרעיון ההזוי הזה? מעבר לעובדה שחוקית הכסף ככל הנראה לא יוכל להגיע ליעדו, בדיוק את ההתנהלות המטומטמת הזו צריך לעצור.
לא עדיף שנשקיע את האנרגיה במשהו שכן מסכימים עליו? הרי אנחנו יכולים להגיע לקונצנזוס לגבי הרבה נושאים שהם טובת ישראל כולה. למשל לתרום סכום שמן למקלטי נשים, שבאמת יעזרו לנשים שעולמן התמוטט לשקם את חייהן ולשנות את חיי ילדיהן לטובה, כדי שיגדלו להיות ישראלים גאים, פרודוקטיביים ותורמים לכלל.
אפשר גם לקדם את הקמפיין של הלל נוייר, יהודי נחוש שכבר שנים מנהל ארגון מופת ששומר על ישראל מפני החבטות האנטישמיות של האו"ם. מישהו בכלל מכיר אותו כאן? בעוד אנחנו לועסים שוב את אותה הקשקשת, האיש עושה עבורנו עבודת קודש, והשבוע אוים שחשבון הפייסבוק שלו יושעה רק כי פרסם תמונה של חמוש אפגני, וכתב שבן אנד ג'ריס לעולם לא יכריזו חרם על הטליבאן.
המאבק הפנימי שלנו הוא הרסני, ומי שחושב שהוא מקיים אותו למען הדמוקרטיה או עתידו של העם היהודי, חי בסרט. ההפך הוא הנכון. מי שמעוניין לשמר את המאבק העקר הזה הוא אנטי־ישראלי, פשוט כך. אף אחד מאיתנו לא ינצח בו.