דו–קרב דיסלדורף

אני טועה כנראה בכמה אגורות, אבל הצגה יומית, חצי מנת פלאפל בלונדי בניחוח אשכנזי עם פרוסות מטוגנות ופריכות של תפוחי אדמה ברביכה, טחינה דלילה, חריף אנמי וגלידת אמבטיה שכשמה כן הייתה, שני כדורי גלידה בוופל יצוק בצורת אמבטיה מיניאטורית, עלו חצי לירה בקולנוע “אורדע" ברחוב ביאליק ברמת גן.

היינו בני 10 בערך, ואני מעלה באוב את הסרטים שנצרבו בזיכרון ללא מאמץ: צ'רלי צ'פלין, לורל והרדי, “טרזן" עם ג'וני ווייסמילר ובסטר קיטון. פשפוש מאתגר יותר מעלה את זיכרון המערבונים הקצרים ששמותיהם השתבשו ודהו בתודעה: טום מיקס והצמד המפואר של כל הזמנים, וינטו, המנהיג האינדיאני האציל, וחבר נפשו “יד הנפץ".

אלה היו ימים נהדרים בכל קנה מידה שהוא. ישראל הייתה ריבה צעירה, דקת מותניים, מתוחה ונחשקת טרם שכבשה את השטחים שנתקעו בגרונה; על בית הקולנוע שמר סדרן ישיש ניצול שואה, שביד אחת הכין פופקורן ובשנייה האיר בפנס קטן באלומת אור דלוחה את השורות של מושבי העץ הלא מרופדים.

מזליסטים שלהוריהם היו חברים מהצנטרום של מוקדי העשייה והכוח במדינה, נאספו לימי הולדת בקומה העליונה של בניין גבוה על פסגת רחוב הקשת ברמת גן, שם הקרין לנו חייל מבסיס הקשר בפיקודו של סא"ל ארנון איתן, שאמי הייתה מזכירתו, סרטי 16 מ"מ מרשרשים שלא שרדו הקרנה אחת מבלי שהפילם נתקע במקרנה בסצינה האהובה עלינו ביותר: שריפתו בלהבה כתומה של הצלולואיד בחומה של נורת ההקרנה הרותחת.

לרחוב הקשת היו נכנסים מביאליק ליד קולנוע “אואזיס", והעלייה במכונית הייתה אחת התלולות בארץ, שלא כל הטרנטע שבהן נהגנו הורינו עמדו באתגר. בקיץ היינו תלויים כקופים על ענפי העצים הגבוהים מעל קולנוע “אמפי", נזהרים שלא להרפות מאחיזתנו שעה שנקרענו מצחוק בסרטיו של לואי דה פינס. משפחת רוזנבלום של אדם ברוך התגוררה בבית פרטי מול המבנה המונוליטי המאיים של שגרירות ברית המועצות בישראל עם האנטנות של הקג"ב על גגה, עד פינויה המזורז במלחמת ששת הימים.

מהשטיח בחדר המגורים של משפחת איתן אני זוכר בעיקר את מערבוני הקרטופלאך על פי ספריו של הסופר הגרמני קרל מאי. עלילתם הייתה תמיד גרסה כזאת או אחרת של הידידות האמיצה בין “יד הנפץ", הקאובוי בהיר השיער ממוצא גרמני, ובין וינטו, הצ'יף שהתנהגותו האצילה הייתה חלק מהגדרת הגרמניות את האדם העליון. זאת הייתה אחת החוויות המעצבות של ילדותי, בעיקר משום שהטובים ניצחו והצמד הקרבי התגבר על כל האתגרים.

לא ידענו שקרל מאי, מהסופרים הגרמנים הפופולריים של כל הזמנים, היה נוכל חביב, בדאי מהליגה העליונה, שהמציא את המערב הפרוע מבלי שעזב את גרמניה וטרם שביקר באמריקה; שבילה 12 שנים מחייו בכלא ושבשנת 2012 חגגו מעריציו ברחבי העולם ברוב פאר והדר פומפוזיים את יום השנה ה־100 למותו.

ההיסטוריה המפוברקת והמקושקשת שהכניס מאי לספריו היא חלק מהבלבול ההיסטורי בין מה שמכונה “המערב הפרוע" האמריקאי ועלילות וגיבורי המערב האמיתי. במבצר אלמו בסן אנטוניו מתנהל כעת קרב עיקש על מיקומו בתודעה, מי היו הגיבורים ומי הרעים. האם נערך שם קרב גבורה בין טקסס של סם יוסטון ומקסיקו של הגנרל סנטה־אנה, והאם חבר הקונגרס דייווי קרוקט, ג'ים בואי ואחרים שנהרגו שם, היו אגדת עם או אמריקאים בשר ודם?

הדו־קרב באו.קיי קוראל היה או לא? ומי היו באמת וואייט ארפ ודוק האלידיי ששלפו שם נגד הקלנטונים? האם ג'סי ג'יימס אכן נורה בגבו? האם פאט גארט הרג את בילי הנער בסרט או בחיים? האם בניו מקסיקו, מרחב המחיה של הנער ומקום קבורתו, סוער עד היום ויכוח בשאלה האם צריך לחון אותו רטרואקטיבית? האם לחם טום מיקס בשורות זפאטה? האם ההתעקשות האמריקאית בנושא זכותם של אזרחים לשאת נשק נבטה בטריטוריה שבה שוטטו ופעלו הנ"ל או שהיא מבוססת על גרסה פיקטיבית של ההיסטוריה?

אחרי שהרגו את אוסמה בן לאדן באבוטבד, הכריזו לוחמי צוות 6 של הנייבי סילס בקשר את מילת הקוד המוסכמת “ג'רונימו". ג'רונימו (1829־1909) היה לוחם, מנהיג אפאצ'י, מופת לעמידת האינדיאנים נגד הלבנים; וויילד ביל היקוק אכן נורה בגבו כשהוא מחזיק בידו קלפים במהלך משחק פוקר. הוא נדד מחיי פושע לאיש חוק, נאמר עליו שהרג 100 אנשים, שמו היה ג'יימס בטלר היקוק (1837־1876) והוא מת ונקבר בדדווד, דרום דקוטה; אני יודע שהיה אדם אמיתי ולא מיתוס משום שעליתי לקברו בדדווד בחורף הקשה של 1996.

20 שנה לפני כן עליתי לקברו המוקף סורגים של וויליאם בוני (בילי הנער) בפורט סמנר, ניו מקסיקו; סורגים כדי ששודדי קברים מוכי מיתוסים לא יגנבו את הארון שוב ושוב. וויליאם קודי (1846־1917) היה צייד באפלו, לחם במלחמת האזרחים, וכאשר ראה מודעה “דרושים רוכבים מנוסים המוכנים לסכן את חייהם כל יום", הוא הבין שהמערב הפרוע מגיע לסופו והחליט לשמר את הפולקלור והמיומנות שלו ושל חבריו במופע נודד מושקע ששיאו היה קרב סימולציה בין אינדיאנים ללבנים.

עם אחיו וירג'יל, ג'יימס ומורגן, היה וואייט ארפ מרשל שהשכיר את שירותיו לעיירות פרועות ולא בחל בשיטות אלימות להשכין סדר. הוא אחד הבולטים בגיבורי תקופתו, בעיקר בשל קרב היריות באו.קיי קוראל בטומבסטון, אריזונה, כשלצד הארפים לחם דוק האלידיי, רופא שיניים, מהמר שחפן ואלכוהוליסט. יאיר לפיד היה שם.

קרל מאי לא הכיר ולא כתב על כל אלה מכיוון שלא יכול היה להמציא אותם. הם היו דמויות בשר ודם שהפכו למיתולוגיה שהאתוס האמריקאי יונק ממנה את קיומו. קרל מאי כתב גרוטסקות על סמך שמועות וכזבים והרהורי לב תועים. הסגידה לו, כמקובל בגרמניה, הייתה טוטלית. כמו גם היקפה המבהיל של התנועה המעריצה את פועלו הספרותי.

מאי נחוג בפסטיבלים המוניים במחוז הולדתו בסקסוניה, שם נאספים מעריציו ושומרי הגחלת, מתחפשים לבוקרים ואינדיאנים במחלצות מוגזמות שאיש מעולם לא לבש, עם מדי עור ופרנזים מגוחכים לבוקרים ואזורי חלציים טרזניים לאדומי העור שנראים מגוחך במיוחד על גרמנים מבוגרים ועבי מותניים. סרטיו מוקרנים במוזיאונים על שמו בגרמניה, וכולם סובאים מי אש עד אובדן עשתונות, נאספים ל־Powwows סביב למדורה, מתקשטים בתכשיטי טורקיז כחולים ומתרוצצים בבאדן־וויטמברג ובשלזוויג־הולסטין מחופשים לקומנצ'ים ואפאצ'ים.

זו תעשיית בדאים ענפה המבוססת על העובדה ש־100 מיליון מספריו של מאי נמכרו בעולם והיא נתמכת בהוצאות מחודשות, בהקרנת כל הסרטים המבוססים על ספריו. מי שיכולים מלהטטים על סוסים גרמניים עבים ושעירי רגליים ומתגוררים באוהלים. אלדורדו הוא אתר דמוי המערב הפרוע שהוקם מחוץ לטמפלין, עיר הולדתה של אנגלה מרקל. וכל זה מבוסס על דמיונו הפורה של קרל מאי (1842־1912), שבין מעריציו הבולטים היו הקייזר ווילהלם ה־2, אלברט איינשטיין, אלברט שווייצר, פרנץ קפקא, פריץ לאנג, הרמן הסה ומעריצו המטריד ביותר - אדולף היטלר.

חוץ מהאחרון, מדובר בחבורה מכובדת ביותר, מהמוחות הקודחים, הפוריים והגאוניים ביותר של המאה ה־20, אנשים שהקדישו את חייהם לריפוי ילדים חולים באפריקה, להמצאת תורת היחסות ופצצת האטום, לעיצוב הקולנוע ושניים מהסופרים היותר מיתיים בעת החדשה. וינטו, מנהיג אינדיאני מפוברק, אנטי־ארי באופן מפגיע, הוא מגיבורי התרבות הגדולים של גרמניה.

אם נדלג לרגע על ים של זמן ועובדות, בהפוך על הפוך, גרמניה נהתה אחרי שוועתם של האינדיאנים שנטבחו באופן שיטתי בידי האמריקאים הלבנים בדרכם מערבה. בגרסה אמריקאית מוצלחת לג'נוסייד, נכלאו האינדיאנים בשמורות שבהן מתו מרעב וממחלות אחרי שכל ההבטחות שניתנו להם בידי נשיאים מכובדים הופרו. מה שמוביל לשאלה בדבר השפעתו של קרל מאי על האופן שבו תפסו הגרמנים את אמריקה במאה שבה נלחמו נגדה פעמיים.

בגרסה הקולנועית הפופולרית של עלילות המערב של קרל מאי כיכבו שני שחקנים גרמנים: לקס ברקר בתפקיד “יד הנפץ" ופייר ברייס בתפקיד וינטו. ברייס לא התנשא מעל תהילת וינטו, אך ברקר, שכולו גרסה אפקטיבית וארוזה יפה של האדם הלבן במיטבו, הגיע להוליווד, נישא לשחקנית החורכת בשיער הפלטינה לנה טרנר, דילג מתפקיד הקאובוי המתורבת והיה אחד מהשחקנים הבולטים שאיישו את דמותו של טרזן, בדיה מאסכולה אחרת, נאשם על ידי בתו החורגת ובתה הביולוגית של לנה טרנר בהתנכלות מינית סדרתית ונאלץ לשוב לגרמניה, אחרי ששמועות שלא הוכחו מיקמו אותו כאוהד המפלגה הנאצית והיטלר, מכשלה פוליטית שאפילו יד הנפץ-טרזן לא הצליח לשרוד.

לא משנה שקרל מאי היה פציפיסט בתפיסתו ומת לפני שהרב"ט האוסטרי המתוסכל ממלחמת העולם הראשונה אימץ את תיאוריות ההתפשטות שלו והשתלטות גרמניה על העולם. די היה בעובדה שהיטלר היה מאוהדיו הנלהבים ביותר וקרא בלהיטות את כל ספריו כדי לייחס למאי את האידיאולוגיה שעזרה בהגדרת אישיותו.

מבלי שהתכוון לכך היה מאי אחראי לתפיסת עולמו של היטלר בקשר לאמריקה ולשנאה להתנכלותם לטוהר הגזע האינדיאני, כאשר במאית הבית שלו לני ריפנשטאל העניקה לו את ז'אנר סרטי ההרים שבו כבשו גרמנים שריריים ועירומים פסגות מושלגות, כשמעל לכל ריחפה המוזיקה הכוחנית והשמיימית של ריכרד וגנר.

על השאלה מדוע לא הוחרם קרל מאי בישראל כפי שהוחרם וגנר, אין לי תשובה. אולי משום שאף אחד לא לקח ברצינות את החוברות הצנומות שראו אור בעברית על המערב הפרוע. אולי משום שכילדים השארנו אותן מאחורינו בגיל צעיר יחסית. ובעיקר משום שמאי היה שרלטן שרימה את מיליוני קוראיו כאשר כתב בגוף ראשון על אירועים מסמרי שיער שבהם השתתף במערב הפרוע מבלי שעזב ליום אחד את ביתו בסקסוניה.

הוא היה נוכל, פושע קטן, שודד בנקים, פורץ שנכנס ויצא מבתי כלא חלק נכבד מחייו, אך התהדר בעת ובעונה אחת בדוקטורט; שידע לדבר “120 שפות ודיאלקטים שונים" ושנחשב בעיני שבט האפאצ'ים ליורשו הרשמי של וינטו, שהיה מנהיגם של 35 אלף לוחמים. בדיוק הממבו־ג'מבו שיכול היה לשבות את דמיונו הפרוע של היטלר. היו שהפריזו מעבר לכל מידה של טעם טוב וראו דמיון בולט בין יצירותיהם של מאי וקפקא. משהו בדבר מלחמתו של האדם הקטן בכוחות גדולים ממנו.

ג'סי ג'יימס (1847־1882) ואחיו פרנק נלחמו בצבא הדרום במלחמת האזרחים. הם רכבו עם ביל “צמא הדם" קוואנטריל והוא שעיצב את תפיסת עולמם. כנופיית ג'יימס־יאנגר שדדה רכבות והקיזה את המזומנים של הברונים השודדים עד שאלה שכרו את הבלשים של חברת פינקרטון שהתחקו אחרי עקבותיהם.

ג'יימס בחדר האוכל בביתו שעה שתלה תמונה על הקיר וגבו אל האחים פורד שנשלחו לרצוח אותו. דייווי קרוקט, שנהרג באלמו, היה חבר קונגרס מטנסי, לוחם אינדיאנים וצייד מפורסם (1796־1836). בואי, שנהרג לצדו, היה ידוע כסכינאי מיומן וסכין רחבת להב נקראת על שמו.
קרל מאי המציא מערב חלופי שמי שקורא בין השורות אינו יכול שלא לזהות את המרחק הגיאוגרפי הבלתי האפשרי ואת הבורות ההיסטורית הממארת שנטעה את ספריו בנוף מלוהק בדמויות שלא התיימרו אפילו לשקף את המציאות.

זהו אחד מהחיבורים המטרידים בין אמריקה לגרמניה וקווי אופי והתנהגות משותפים בין שתי תרבויות שלכאורה לא היה אמור להיות קשר ביניהן. אותו זמזום מטריד ומעורר תהייה בקשר לעובדה ההיסטורית שחצי מיליון שבויי מלחמה גרמנים נכלאו במחנות מיוחדים במדינות שונות באמריקה בתום מלחמת העולם השנייה. אותו זמזום המטשטש את העובדה שעם שחרורם רבים מהם נשארו באמריקה, התאזרחו והפכו לאמריקאים.

מאי היה הילד החמישי ממשפחה ענייה ובה 15 ילדים, והוא נמעך בילדותו בין הצפיפות בבית ואתגרי הקריירה שהוטלו עליו בידי אביו. למרות מצבו האובייקטיבי הקשה, היו שאיפותיו גדולות. הוא תכנן לטייל בעולם, לחוות הרפתקאות באתרים אקזוטיים ולהיות איש חשוב. בגיל 19 סיים את לימודיו באוניברסיטה ובחר בהוראה. הוא היה אנוכי ומרוכז מדי בעצמו מכדי ללמד ופוטר. פיטוריו הובילו לשישה שבועות מאסר ולעבירה הראשונה שלו.

כדי לתחזק את טעמו המשובח בבגדים, אוכל ונשים, הידרדר מאי לחיי פשע שבהם נבלעו שנותיו כאדם צעיר. ארבע שנותיו הראשונות בכלא ובו ספרייה קטנה של 2,000 ספרים, רובם היסטוריה, עיצבו את השראתו והשיקו את קריירת הכתיבה שלו כמי שנלחם עם נמרים במזרח הרחוק ולצד האינדיאנים במערב הפרוע. לא ברור כיצד אף אחד לא קרא תיגר על אמיתות ספריו הראשונים, אבל זה חזר אליו מאוחר יותר כבומרנג נושא ריבית.

ב־1868 פגש אב ובנו מפיטסבורג, פנסילבניה, שהזמינו אותו לאמריקה כמורה פרטי לבן הצעיר. הוא הגיע לעיר ברמן במטרה לעלות על ספינה מערבה, אבל ללא דרכון חסמה המשטרה את דרכו. הספינה הפליגה בלעדיו. מפגשו האותנטי היחיד עם שגריריו הנודדים של המערב האמריקאי היה ב־1890, כאשר מופע הבוקרים והאינדיאנים הפופולרי של באפלו ביל הגיע לסיור בגרמניה. על סמך מראה עיניו בפנטזיה האורקולית של באפלו ביל, כתב מאי את המערבון הראשון שלו “וינטו" ב־1893. הוא מכר 6 מיליון עותקים ותורגם ל־25 שפות, כולל אנגלית.

עם התגברות התפוקה הספרותית שלו ואחרי שמומחים לעניין החלו מזהים טעויות בלתי סבירות בכתביו, בעיקר גיאוגרפיות, התנפלה עליו העיתונות הגרמנית. בהתחלה בחר בשתיקתו של מי שצוחק כל הדרך לבנק, אך בהמשך, כבן ערובה של יהירותו, פצח בסדרה של תביעות דיבה גרנדיוזיות נגד משמיציו.

את המחצית השנייה של חייו בילה בחיק המשפחה הדקדנטית שהקים, בתיו הרבים, נשותיו החוקיות והלא חוקיות, למרות שמועות על היותו הומו, ובעיקר בבתי משפט שבהם תבע את כבודו האבוד. להגנתו טען כי ביקר באמריקה 22 פעמים שונות, אך בחקירה נגדית בבית המשפט הסתבר שאמריקה היה שמו של כפר קטן בסקסוניה. לאמריקה האמיתית, לבוסטון, הגיע פעם אחת בלבד ב־1908, אחרי שסיים את כתיבת כל ספרי המערב הפרוע שלו.

לקס ברקר כיכב בשישה סרטי “יד הנפץ" בשנים 1963־1968 בתפקיד Old Shatterhand. במערבונים של ברקר השתתפו גם אלקה זומר, קלאוס קינסקי והרברט לום (המפקח דרייפוס מסרטי “הפנתר הוורוד"). ב־1965 החליף אותו השחקן סטיוארט גריינג'ר בתפקיד. אלה היו מערבונים סוג ב' שהחלו צוברים תאוצה באירופה, בעיקר בבימוי של סרג'יו ליאונה האיטלקי שגייס לטרילוגיית “האיש ללא שם" את קלינט איסטווד.

בתחום אחד סירב מאי לוותר על הפרטים הקטנים ביותר. גיבוריו הפיקטיביים היו חמושים בכלי נשק, ערבוביה של עובדות ושקרים. לפי מאי, ירה רובה ההנרי של “יד הנפץ" 100 כדורים בדקה, הייתה לו מחסנית של 25 כדורים והוא היה מדויק מעל 1,500 מטר. הכדורים היו כה קטנים, עד ש"יד הנפץ" היה מסוגל לשאת לקרב 1,728 מהם על גופו. הנתון הנכון היחיד היה עובדת קיומו של רובה בשם הנרי בעל טווח ארוך ומדויק.

סגידתו של היטלר לכתבי מאי הייתה כה טוטלית, עד שבעת המצור על סטלינגרד, כאשר הגנרלים שלו היו נצורים תחת כוחות סובייטיים עודפים, הורה להם היטלר בפקודות הקרב שלו לקרוא את ספרי קרל מאי וללמוד כיצד ניהלו לוחמיו האמיצים קרב נטול תקווה. בסגידתו למאי נהנה היטלר מרוח גבית של הרמן הסה (“סידהרתא"), הסופר שהעמיד דורות של צעירים גנובים וקרועי עיניים, שאמר על מאי שהוא “המייצג המבריק ביותר של סיפורת מקורית - סיפורת כמימוש משאלת לב".

אלה שנותרו מספרייתו האישית של היטלר, 1,200 ספרים מתוך כ־1,600, נמצאים בספריית הקונגרס האמריקאי. ממחקר שנערך על הספרים שהיטלר קרא ואהב, עולה שספרות המערב הפרוע, כולל סופרים אמריקאים כמו זיין גריי ואוון וויסטר, הייתה אהובה עליו במיוחד. וכמובן כל כתביו של קרל מאי. בתגובה לספר הראשון שקרא מאת מאי כתב היטלר: “הספר הראשון שקראתי מאת מאי היה ‘מסע במדבר'. הספר המם אותי והתנפלתי עליו בילדותי וקראתי בשקיקה, מה שגרם לירידה משמעותית בציוניי בבית הספר".

בתזה הקושרת בין עולם הדמיון של מאי לתפיסת עולמו החולנית של היטלר, תומך הסרט “קרל מאי" (1974) מאת הנס־יורגן סיברברג, שהוא חלק מהטרילוגיה הגרמנית של סיברברג שבה מופיעים גם “לודוויג, רקוויאם למלך בתולי" (1972) ו"היטלר שלנו - סרט מגרמניה" (1977), אפוס מקומם ומתיש בן שבע וחצי שעות. הטרילוגיה הזאת - גם כאשר היא טוענת למטרה הפוכה - היא מסוג האפולוגטיקה הגרמנית המודרנית המתעקשת למקם את היטלר והנאצים בהקשרים שאמורים להקל על הצופה לעכל ולהבין אותו.