זה נשמע כמו נפילת פגז. הפיצוץ מהדהד בכל הגוף, והאוזניים מתחרשות. כעבור זמן קצר האפקט הקולי נעלם, ובשטח מתאבכת פטרייה שהיא מסך העשן של חקירת שאיבת הטלפונים במשטרת ישראל. בסוף ימצאו איזה ש"ג תורן, והמסקנות יטופלו בהתאם למצבו של הדרג הפוליטי שיקבל את הממצאים.

בינתיים מהומת אלוהים בניצוח התקשורת, שהתנפלה בפראות, כאיש אחד, על המשטרה. בהמשך הסתבר שאולי יש משהו בטענת המשטרה שאין לה מושג מי בדיוק בישל את הדייסה, ומניין צצו עשרות שמות מההפטרה. התירוץ של התקשורת שנבחה על העץ הלא נכון היה שהציבור איבד אמון במשטרה. מעניין איך "ידע" הציבור לאבד אמון.

השאלה העקרונית היא אם פגסוס ואחיו אמורים להיות בארגז הכלים של המשטרה, והתשובה היא ברור שכן. וככל שיעשו בו שימוש כן ייטב מצב האזרחים ויורע מצב הפושעים. יעשו בו שימוש למטרות זרות? מה עוד חדש במדינה שמנוהלת עשרות שנים על ידי הליכוד ושות'? ברור שאם המשטרה מושחתת ומוטה פוליטית, אזי הרוגלה היא חרב להשכיר, והמידע שהיא כורה הוא חרב יום הדין. היכולת של המשטרה לבלום שאלות טורדניות מודגמת בטיפול שניתן לעיתונאי שאמר לקצין המשטרה שאבא שלו טוען שהמשטרה משקרת. זה לא אבא שלך, ענה לו השוטר בניחותא.

ועדיין, הטענות על זליגת או גזילת הפרטיות, מוצדקות או מצוקצקות, לא עומדות מול הצורך בהפעלת אמצעים דרקוניים במדינה כה מושחתת כמו ישראל. שום מדד בשיטת WHAT ABOUT (כלומר, מה עם השחיתות שלהם?) לא אמור לחסום את הצחנה העולה משפע הדיווחים על רמת עוצמת וחוצפת השחיתות סביבנו. לכאורה מה שכאילו נאמר כאן הוא שהפרטיות יכולה לחכות עד שנמגר את השחיתות. למעשה איבדנו שליטה.

היכולת הפולשנית של הרוגלות שמסתובבות כיום בעולם מאותתת שהן כאן, והן חודרניות יותר וזמינות יותר. מדיווחי אינסטלטורים של סייבר, ניתן להבין כי בסיוע בינה מלאכותית הכל, אבל הכל, יהיה נגיש לכל. וכי הפרטיות, כפי שאנחנו מכירים אותה, עומדת למות. אם אכן אנחנו בדרך לשם, והציפורים מצייצות שזה המצב, אזי עצתי לאנושות בבוקר הזה היא: תתרגלו.

והדרך היחידה להתרגל היא להבין שמה שהיה פעם "פרטי" ומחר יהפוך נחלת הכלל, לא אמור להרוג אתכם. זה לא שנאבד את הבושה או נצמיח עור פיל כאשר ייחשף פרט בלתי חביב בעליל מעברנו. אלא משום שבאמיתי - אין שום סיבה שאייטם אישי שאיננו פלילי או נורמטיבי יגרום לנו להתבייש בעצמנו או במעשינו. כבר היום הגענו למצב שבו לא הנאנסת אמורה להתבייש במה שקרה, אלא האנס. וכן, המין האנושי צריך להתרגל להיות שקוף לסביבתו ברמות שנחשבות "מביכות", אבל בעצם מדוע? אם זה אנושי זה קיים, ואם זה קיים אז זה אנושי, ולעניות דעתי הבלתי נחשבת כולנו בני אדם. למעט אילו שהם לא ממש תקניים, גם אם הם נראים ממש כמונו.

התגובה הטבעית שלנו מול חשיפה של אייטם לגיטימי אמורה להיות SO WHAT - כל העולם ובני דודך יידעו כמה כסף יש לך בבנק? SO WHAT. ההעדפות הקולינריות והמיניות שלך הוצאו מהצלחת או הארון? SO WHAT. מה עוד אתם רוצים להסתיר מהעולם ואתם משוכנעים שחשיפתו תהרוג אתכם? למי הצבעתם בבחירות? הכרס שלכם? הסטוץ שלכם? צאצאים שאולי הולדתם בלי ידיעתכם? שהפסדתם בפוקר את הבית שלכם? בסך הכל מדובר בסגירת הפער בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו או מה שאנחנו רוצים שהעולם יחשוב עלינו ובין מי שאנחנו "באמת". ואכן, המגמה בעתיד הקרוב אמורה להפוך את המין האנושי לדוברי אמת בלית ברירה, לנודיסטים בלי גבולות ובלי חופים.


הצצה אל המוח

בינתיים, נראה שהמין האנושי לא ממש להוט אחר חשיפה טוטאלית. כדי להרגיע מסתמנות מגמות של הקמת כוח אכיפה ובניית מערכות רגולטוריות של חוקים וצווים שימנעו חדירה לפרטיות וחשיפה לתכנים רעילים.

במקביל לעיצוב המחודש של תודעת הפרטיות, מתנהלים כיום מאבקים ציבוריים שעוסקים בהיבטים המטרידים של התפתחויות מדעיות שיש בחשיפתן פוטנציאל לערעור גורלות אנושיים. בעקבות ההתפתחויות האחרונות בחקר המוח והשלכותיו, גם נגישות לסריקות מוח נחשבת הפרה מסוכנת של הפרטיות.

דונלד קנדי, פרופ' למדעי המוח באוניברסיטת סטנפורד (עורכו לשעבר של כתב העת "Science"), טוען כי "המידע שמופק מסריקות מוח הוא אישי מכדי שייפול לידיים פרטיות, בייחוד של חברות פרטיות". קנדי טוען כי לסריקות MRI ו־PET יש פוטנציאל של גילוי ערכים מוסריים ונטיות התנהגותיות: "המעקב אחר דפוסי הפעילות במוח בזמן שאדם עוסק בעיבודים מנטליים עשוי לספק לא רק ציון נטייה למחלות מנטליות, אלא גם הצצה לערכים המוסריים שלנו ולנטיות שלנו להתנהג בצורה כזו או אחרת… איני רוצה שאיש יידע זאת מכל סיבה שהיא, לרבות סיבות המוצעות בשם טובתי שלי... זה קרוב הרבה יותר מדי למי שאני, וזאת זכותי לשמור על הזהות האינטימית מאוד שלי".

קנדי כתב את זה לפני כ־15 שנה, ובארה"ב חוקק חוק המונע מחברות פרטיות נגישות למאגרי מידע גנטיים מחשש לאפליה. בשנת 2000 חוקק חוק כזה גם בישראל. עקב נחשלותה של החברה הישראלית הטילה הכנסת על ועדת החקיקה להאריך את תוקף החוק נגד התערבות גנטית.

אלא שלא ניתן לתקף את החוק הזה, משום שאין כוח בעולם שימנע את הפצתו של המידע שיצטבר בעקבות יישומם של מחקרים גנטיים באמצעות סריקות מוח. זה אומנם נשמע כמו התערבות דארוויניסטית, אבל אדם שסריקות מוח יגלו אצלו נטייה לאלצהיימר או לתוקפנות בלתי מרוסנת יקבל טיפול מתאים, גם אם המידע הזה ידלוף ויפגע בסיכוייו לעסוק בג'ובים שמחייבים קואורדינציה או מזג שיפוטי. הפגיעה בסיכוייו להיות טייס ניסוי או שופט שלום לעולם עדיפה על הסתרת המידע או הימנעות מטיפול מוקדם.

בחזרה לקרקע המציאות: כאילו ברור שהפעלת תוכנה פולשנית היא עסק שמחייב פיקוח מדינתי. השאלה היא מה דינם של מצלמות נסתרות או אביזרי מעקב פרטיים שמאפשרים לכל אחד לעקוב אחרי כל אחד? התשובה היא: העתיד כבר כאן.