אני מניחה שרובכם שמעתם על המקרה המבזה שקרה בהופעתו של בעז שרעבי, ואם לא - בקצרה: באחד הערבים, כששעמם לי מאוד ואף אחד מרעיי לא היה זמין להצטרף אליי לבילוי כלשהו (כנראה שרע זה מהמילה רוע), החלטתי, בדיוק כמו שעשיתי כמה שבועות לפני כן עם הופעתו של יהורם גאון, להיכנס לאתר ההזמנות ולראות לאיזה מופע נותרו כרטיסים.

תמונתו של בעז שרעבי הופיעה לי מיד, עשיתי עוד סבב בירור בין חבריי מי ירצה להצטרף אליי, וכשלא הגיע מענה (אני צריכה להחליף חברים), רכשתי כרטיס לעצמי ונסעתי להופעה ביהוד. ההופעה הייתה מרגשת, הוא כל כך מצחיק הבעז הזה, העברית שלו גבוהה כל כך, וכשהוא מתחיל להתפלפל באנגלית במבטא מוגזם, הקהל נקרע מצחוק.

גם הוא צוחק כמובן וזו גדולתו, אדם מתבגר באמת רק כשהוא יודע לצחוק על עצמו. נכון, הוא כבר לא צעיר כשהיה, כדי להגיע אל הבמה הוא נתמך בסוכנו ונדרשו לו כמה דקות להתיישב ולהתארגן, אבל ברגע שפצח את פיו - קיבלנו כולנו את הגושפנקה שיין טוב שנשמר טוב - אכן משתבח. באמצע ההופעה צעק לו איזה בחור טיפש שישב לא רחוק ממנו “תביאו לו הליכון, הזדקן הבחור". שתיתי בלגימה את כוס היין שלי ונחנקתי, כל כך התביישתי בשבילו, בשבילנו, בשביל מה שהפך חלק מהעם הזה להיות. איכס.

בעז די התעלם, אמר משהו כמו “אני אוהב גם את מי שלא אוהב אותי", זרק עוד מילה מצחיקה באנגלית והמשיך לפתוח שערי שמיים בקולו.
כשהגעתי הביתה, מבוסמת מההופעה שהייתה אבל כאובה מההערה הרעה הזו, התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב על המקרה שקרה. לא ידעתי שהפוסט ייצור כזה באזז, אבל כנראה שזה פגע לאנשים בבטן הרכה, הזכיר להם את עליבות יחס החברה לאנשים קצת יותר מבוגרים, את אובדן החמלה ואת אלו שמוטב לחתוך להם את הלשון לפני שהם מדברים.

אותו הפוסט שותף אלפי פעמים, קיבלתי טלפונים מכל אמצעי התקשורת בארץ, מסוכנו של בעז, ומעשרות אנשים שביקשו שאצור קשר עם הזמר ואבקש שיפתח עוד הופעות, כי הם מנסים לרכוש כרטיס ואין. נבהלתי פתאום, בגלל איזו תגובה שנכתבה שם - אומרים, וזה כל כך נכון, שביקורת אחת, מעודנת ככל שתהיה, יכולה להאפיל על עשרות מחמאות, וכך קרה. אישה אחת כתבה שהיא לא מבינה מה מטרת הפוסט, להשפיל את בעז עוד יותר? הרי קרה המקרה - הוא המשיך הלאה ודי - למה לפמפם את זה?

כשבעז סירב להתראיין, עוד יותר התביישתי, אולי גרמתי לו נזק מסוים? אבל כששוחחתי לאחר מכן עם סוכנו והוא אמר לי שבעז כזה, נחבא אל הכלים, לא חובב גדול של מצלמות ואף על פי כן ריגש אותו מאוד הפוסט והוא כבר מורגל בקהל ישראלי, נרגעתי. בעז גם שחרר תגובה יפה לקהל, שהוא מקווה לשיר להם עוד שנים רבות והוא מודה על כל תמיכה בו. כמובן שנפתחו מיידית גם הרבה הופעות ובכל פעם שקוראים שלי נמצאים באיזו הופעה ומתייגים אותי ממנה, נדלקת לי נורת ניצחון קטנה בלב, ראו מה מילים יכולות לחולל.

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על החלום המוזר שהיה לי ביום הולדתי, על כך שנרדמתי באוטו וחלמתי על גבר עם יין, מסעדה ומעשי אהבה יפים של לילה. כשפורסם הטור התביישתי מאוד, מה יחשבו עכשיו? שאני בתקופת בצורת? שאין גברים לצדי אז אני חולמת על כאלו, ובכלל, שנה ראשונה אחרי שש שנים שאני חוגגת את יום הולדתי לבד (אני והגרוש שלי, ששלח מתנה מהממת, בלי ציניות, ליום ההולדת שלי, חוגגים באותו השבוע, כך שאת כל המסיבות עשינו יחד). למה שלא אחגוג לבד, כמו פעם, ברווקותי הנהדרת?

אז עשיתי זאת, ארגנתי חברים טובים שליוו אותי השנה ולא הרפו מידי ביום שלמדתי להגיד “אני צריכה" או “אני כאובה". לא יכולתי לחשוב על מקום טוב יותר לחגוג בו מיפו אהובתי, ואם יפו, אז אצל יהורם, החבר הכי טוב שלי, לו יש בית רחב ידיים, נהרות של יין וחיוך לכל אדם שנכנס. אבא של גפן התנדב לשמור עליה לילה תמורת זה שאזמין לו מלא גלידת גולדה. עכשיו כשאני חושבת על זה, זו לא התנדבות, נוכל כזה.
הזמנתי מגשי סושי גדולים, חברים הכינו מטעמים ונכנסתי אל המסיבה, לבושה בשמלה אדומה, מאופרת ומחויכת כל כך.

אני לא יודעת למה זה. אולי נפשי זקנה, אולי זה הגעגוע לקסטות של אבי, שאותן היה משמיע בכל שבת בצהריים - הגשש החיוור, אריק איינשטיין, צלילי העוד, חוה אלברשטיין, עבד אל־ווהאב - ואולי אלו המילים שאני כל כך אוהבת, אבל לא סתם אני הולכת אל כל ההופעות הללו. אני מפחדת שהזמרים האלו יאבדו לי ולנו. הרי בחסות השנים, הזקנה והעולם המהיר הזה הם נעלמים לנו אט־אט.

אחד מסתגר בביתו, אחד משיב נשמתו, ואחד לא פוצח את פיו יותר כי הוא בהתקפי חרדה למראית הדור החדש שהגיע. חשבתי לעצמי איזו תוכנית אומנותית אביא ליום ההולדת שלי? חברים יש לי מכל הסוגים, מכל הצבעים ומכל המגזרים, הם לא מכירים זה את זה, וחששתי משתיקה מאולצת. ופתאום נזכרתי.

שירי ארץ ישראל אני אוהבת? אוהבת.
אלכוהול יש? יש.
המקרר מלא? מלא.
יש כסף לשכירות? יש.

טלפון לגבי ברלין, אשף השירה בציבור שגם קורא את טוריי מימים ימימה, אנחנו סוגרים על מחיר, הוא מוסיף קלידן כמחווה ליום הולדתי, ובשעה תשע בדיוק הוא נכנס לבית ביפו, והקלידן ולוחש לי “הבאתי את השיר שביקשת ממני". שעה אחר כך אנשים מתחילים להתאסף בסלון, הם שותים, אוכלים, מתמנגלים וצוחקים, לפתע פוסקת המוזיקה ויש הפסקת חשמל.

משתרר שקט מוזר, ואז אני פולטת: “יופי, עכשיו תהיה לי מסיבה כמו ב'קיץ של אביה'". הייתי בטוחה שלא שמעו, אבל קולות הצחוק, והחיקויים של החברים שלי, שעד עכשיו לא מרפים, עוד נשמעים באוזניי. שעה וחצי אחר כך גבי שר לנו את “דינה ברזילי", “ישמחו השמיים", “הורה", “תפילה" ועוד עשרות שירי ארץ ישראל. “ועכשיו, חברים, שיר שמרסל ביקשה ממני, לא שרתי אותו שנים, אבל הנה, מזל טוב, מרסל יקרה", הוא אומר ומתחיל לשיר את “היו לילות".

יהורם אוחז בידיי ואנחנו רוקדים סלואו מעורבב בטנגו משובש באמצע הסלון, כולם שרים איתנו ומקיפים אותנו, ואני מאושרת, הכי מאושרת שהייתי בשנה האחרונה.

“היו לילות, אני אותם זוכרת
אני אותם עד סוף ימיי אשא,
במשעולים בין דגניה לכנרת
עמדה עגלת חיי העמוסה.
והוא ניגש: שמעי אליי, קטנטונת,
אני בניתי בית לשבתך,
את תרקמי בערב לי כותונת,
אני אנהג ביום את עגלתך"

ואני נזכרת בלילותיי היפואיים, בסיפורים שרקמתי, באהבות הישנות והארעיות, בעצב שאין לו סוף ובשמחה שאין לה אדמה ורק רוצה שהוא ימשיך לשיר לי ולנו ושיימשך הערב הזה ושיימשכו החיים האלו. בחצות ועוד קצת הסתכלתי על גבי, ביקשתי ממנו רשות וחיבקתי אותו. לחיבוקנו האמיץ הכנסתי גם את יהורם גאון, את בעז שרעבי, את דני ליטני, שבימים אלו נתן את הופעתו האחרונה לפני ניתוח גדול, את אריק סיני, את חוה אלברשטיין, את מירי אלוני, את רבקה זהר, את כל אלו שהיו לי בלילות, ועזרו לי עם עגלת חיי.

לא יהיו אומנים כאלו, לא יהיו שירים כאלו, ולא יהיו עוד רגעים כאלו. עצה ממני אליכם, קחו אותם כל עוד הם כאן ונהגו בהם כבכלי קריסטל יקר ונדיר. כמה אני אוהבת את הרגעים האלו במסע. “אני אותם עד סוף ימיי אשא...".