אני מתאפקת כבר שבועיים לא לכתוב מילה אחת על "נוכל הטינדר" - לא האיש ולא הסדרה. שניהם לא מעניינים אותי. אבל הסיבה העיקרית לכך שלא כתבתי היא שלא רציתי לעשות את הדבר הנורא מכל שקורה כיום בקרב משפיעי ומשפיעות דעת קהל וגופי תקשורת: הנרמול. יש מקרים בחיים שבהם ההתעלמות היא הפתרון הטוב ביותר לתופעות שמלכתחילה לא צריך לתת להן במה.
אם מילת השנה של 2021 הייתה "טרלול", נראה שמילת השנה ב־2022 תהיה "נרמול". בסך הכל נורמלי למדינה שלנו, שמנסה לנרמל את הטרלול שלה, ולצערי היא גם מצליחה.
מה שבכל זאת גרם לי להזכיר את נוכל הטינדר כאן הוא קטע ששודר לפני קצת יותר משנה באחת מתוכניות הבוקר ועלה שוב לאחרונה ברשתות החברתיות. תחת הכותרת "נוכל הטינדר", התראיין שמעון יהודה חיות, "סיימון לבייב", כאילו היה אושיה שעתידה להשתתף בעונה הבאה של "רוקדים עם כוכבים" או "חתונה ממבט ראשון". הוא ישב באולפן כאחד הפאנליסטים, בפריים טיים של הבוקר.
אם ננתח את תרבות הפאנלים הישראלית ברטרוספקטיבה, נגלה שלא מדובר בהפתעה כזו גדולה. מאז ימי "פופוליטיקה" העליזים, ידעו פאנליסטים בעיקר לצעוק, ללהג ולתרום לרייטינג, לפרסומות ולשורה התחתונה שנדמה שמניעה כיום כמעט כל דבר בחיים, גם במחיר ויתור על מצפון: הכסף.
אין לי שום עניין להיכנס לסיפורו של אותו אדם. כאמור, הסיבה שאני בכל זאת מתייחסת אליו היא הנרמול התקשורתי שאנחנו עושים לו בתקופה האחרונה, וכבר ראיתי פרסום על כך שהוא עתיד לחתום עם סוכנות הוליוודית על מינוף השוונג הפרסומי הבינלאומי. ספק מתוך פוזיציה, ספק מתוך צורך ברייטינג, אנחנו מתייחסים כיום לאנשים שבעולם מתוקן ונטול פניות לא היינו נותנים להם במה.
אני רוצה להוציא אתכם למסע בזמן, לתקופה שבה "הראשון בבידור" עם דודו טופז שודרה בטלוויזיה, סנונית ראשונה ומאוד אמריקאית של הטלוויזיה החדשה שהחלה להתהוות בישראל. כבר אז, בזמן שבו תוכניות כמו "החמישייה הקאמרית" שודרו ללא צנזורה, החלו להישמע קולות נגד טופז וההוויה השטחית של תוכניתו. תיזכר לרעה (או לטובה, תלוי איך מסתכלים על זה) תוכנית "פלישת החייזרים" המדוברת, שהצמידה 48% מהישראלים למסך. אני חוזרת, שידור נחיתה של חייזרים בשידור חי, בתוכנית של דודו טופז, הצמידה חצי מעם ישראל למסך. הייתכן שכל כך תמימים היינו?
למי שבמקרה לא היה פה בשנת 1998, נזכיר שהחייזרית הייתה ציפי שביט. אני ראיתי את זה בשידור חי והבנתי שעם כל הכבוד לטופז, מכאן הדרך למטה סלולה. אגב, בלי להתייחס למעשיו בשנים האחרונות לחייו, אני מודה שחיבבתי את טופז כאיש טלוויזיה חריף למדי, שהשכיל להבחין לאן נושבת הרוח, לעוף בעקבותיה, ולהבין שצריכת התרבות עתידה להשתנות עם בוא המילניום החדש.
אני יכולה גם להבין את הביקורת של מבקרי הטלוויזיה דאז, בעידן של יצירה ישראלית מקומית, על האמריקניזציה השטחית שהביאו תוכניות הטוק שואו ההמוניות לישראל, בפרט זו של טופז, שהפעיל את הישראלי המצוי, חובב הפרסים והחינמים בפריים טיים.
מדהים לחשוב איך קצת אחרי 20 שנה אנחנו חיים בעידן שבו מערכונים של "החמישייה הקאמרית" לא היו משודרים בערוץ מסחרי. הרי ראינו מה קרה לפני כשנתיים עם מערכונים של תוכנית הסאטירה "היהודים באים" שעוררו מחלוקות.
אז הטלוויזיה רואה לנכון לצנזר חלק מהסאטירה הבועטת, אבל היא תאשר משדר כמו "משה איבגי מדבר", תארח את "נוכל הטינדר" ולהבדיל, כמובן, תציע לח"כ דודי אמסלם להשתתף בתוכנית "מאסטר שף", למרות התבטאויות חריפות שלו. הנרמול הזה הוא לא בלעדי לתקשורת, הוא קורה גם ברשתות החברתיות, בין היתר עם פוסטים ויראליים של משפיעני ומשפיעניות רשת, שתופסים פוזיציה כשנוח להם, גם אם היא עומדת בסתירה לאג'נדה שהם עצמם הציגו.
בשנה האחרונה אני שואלת את עצמי הרבה את השאלה: איך היינו מגיבים למקרה שלא נוגע בקונצנזוס הישראלי, אם הפוזיציה והאינטרסים השונים לא היו לוקחים חלק במשחק הנרמול, שהוא קצת כמו בגדי המלך החדשים? אין לי תשובה לשאלה הזו, אלא רק הבנה שלא רק אני, אלא רבים רואים שהמלך הוא עירום, רק שהפעם אין אפילו ילד שיצעק.