המהלך הזה תוכנן זמן רב, והיו לו שותפי סוד לא מעטים - בישראל, בארה"ב, באירופה, וכמובן גם ברוסיה. לאור העובדה הזו, ההישג הכי מדהים שאפשר לרשום לזכותו של ראש הממשלה נפתלי בנט ברגע זה הוא העובדה ששום דבר לא דלף בטרם עת. רק כשדובר הקרמלין הוציא את הידיעה, שעתיים אחרי שהחלה פגישת פוטין־בנט, נודע לנו על קיומה.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
בנט צריך לקוות שזה לא יהיה ההישג היחיד של מסע התיווך המסתורי הזה. זה צל"ש, טר"ש או חזל"ש. כרגע עוד לא ברור מה זה בדיוק. יש כאן סיכויים וסיכונים, תקווה ופחד. יוזם המהלך כולו הוא בנט. אף אחד לא קרא לו לדגל. הוא זיהה את הפוטנציאל, הוא זיהה את הוואקום שבו איש בעולם המערבי לא מדבר ברצינות עם פוטין. זיהה, ונכנס פנימה.
לא קל היה אתמול להיות בנימין נתניהו. לא קל היה אתמול להיות ביביסט. עד לפני דקה, פוטין היה על ראש שמחתם - והנה, בום. הפך לצורר. איך יכול להיות שהנוכל עם ששת המנדטים מתרוצץ בין בירות העולם וממקד תשומת לב מצפון אמריקה עד אוסטרליה? לא סיכמנו שרק ביבי הוא "ליגה אחרת"? איך מעכלים את כל זה, ועוד בבת אחת? התשובה פשוטה: לא מעכלים, מקללים. תוך שניות יצאה בת קול ועדכנה את המסרים. בנט סומן כמי שטס למוסקבה למכור את ישראל.
לבנט יש אופי של יזם הייטק - וזה מה שהוביל אותו להרפתקה. הוא דאג לסגור את כל הפינות: האמריקאים מעודכנים. הם לא "נתנו את ברכתם", אבל הם בהחלט יודעים, עוקבים ומקווים לטוב. הם לא בונים על מסע התיווך הזה. הם מכירים את פוטין ולא מאמינים שנפתלי בנט יצליח להבקיע איפה שרבים אחרים נכשלו. אבל הם כן נותנים לזה צ'אנס. אותו דבר לגבי האירופים. זלנסקי נקרע בין זעמו על המיצוב הישראלי לבין תקווה כמוסה לשמוע סוג של בשורה ממוסקבה.
לבנט יש גם אינטרס ישראלי ישיר: הוא דן עם פוטין על מסדרונות הומניטריים שיאפשרו ליהודי אוקראינה לצאת למעברי הגבול. לקח לבנט זמן, אבל הוא הבין והפנים את הסיכוי האדיר לגל עלייה של עשרות אלפים, ואולי יותר, יהודים וזכאי חוק השבות מאוקראינה ורוסיה. זה אמור להיות הבונוס של מסע הדילוגים בין מוסקבה לברלין. הקינוח. אבל עם כל הכבוד לקינוח, השאלה היא מה יעלה בגורל המנה העיקרית.
בנט לא טס למוסקבה לבד. חוץ מהצוות הצמוד (היועצת המדינית שמרית מאיר, ראש המל"ל ד"ר איל חולתא), הצטרף אליו גם השר זאב אלקין. בעיקרון, אלקין הוא המתורגמן בפגישות עם פוטין. כך היה בכל הפגישות של נתניהו ופוטין ב־13 השנים האחרונות, כך גם עכשיו. ראשי ממשלה מתחלפים, קואליציות קמות ונופלות, אלקין נשאר. במציאות אלקין הרבה, אבל הרבה, יותר ממתורגמן. אם יש מישהו שיכול לכתוב את הפרופיל הפסיכולוגי־פוליטי של ולדימיר פוטין עבור ארגוני הביון במערב, הרי שזה אלקין.
מעטים מבינים את פוטין יותר ממנו. הוא ישב איתו עשרות שעות ושמע אותו בשפתו, בלי צורך בתרגום. שמע את הניואנסים, התבונן בשפת הגוף, עקב אחר דפוסי ההתנהגות, התגובות, הטיפול במשברים, החוזקות והחולשות. הוא היה פעיל עלייה צעיר בקייב (אלקין אוקראיני, נולד בחרקיב), שנמלט מאימת הקג"ב עד שהצליח איכשהו לעלות לישראל. הוא מכיר את רוסיה מכל הצדדים והכיוונים. לא בכדי התנבא אלקין לפני יותר מחודש בישיבת הקבינט שפוטין יפלוש לאוקראינה. מצד שני, הוא לא היה בצוות הייעוץ הפנימי של בנט עד לפני כמה ימים. למיטב ידיעתי, ראש הממשלה הסתפק בצוות הצמוד שלו ובשיתוף הפעולה עם חליפו, יאיר לפיד. זה כנראה השתנה לקראת סוף השבוע.
ביום רביעי פגש אלקין בחשאי את השגריר הרוסי בישראל. הפגישה התקיימה כנראה לבקשתו של הרוסי. כשזה נודע לשגריר האוקראיני, הזדעק וביקש גם הוא פגישה. הלו"ז ביום חמישי היה צפוף מאוד, אז בנט הזמין את השגריר האוקראיני לארוחת ערב שישי בביתו. אני לא יודע אם השגריר ידע שכעבור כמה שעות אמור בנט להמריא יחד עם ראש הממשלה למוסקבה.
אם הוא ידע, זה סיפור. אם הוא לא ידע, זה עוד יותר סיפור. חשאיותה של הטיסה למוסקבה בשבת בבוקר הייתה כה כבדה, עד שאלקין העדיף לא לנסוע לשדה התעופה במונית או בהסעה מטעם המשרד, מחשש שהנושא ידלוף. הוא פשוט נהג לשדה התעופה, שם חבר לפמליית ראש הממשלה, ויחד הם עלו על מטוס מנהלים הרשום על שם חברה בשם "חץ" ומשמש בטיסות חשאיות של ראשי המדינה ובעניינים כמוסים נוספים.
טיסה ב"כנף ציון" לא הייתה כמובן על הפרק. המטוס הנשיאותי, שעלה למשלם המסים הישראלי קרוב למיליארד שקל, ממשיך להחליד בשקט. בשבוע שעבר נפגש שר החוץ יאיר לפיד, מאלה שסבורים שצריך להיפטר מהמטוס הזה, עם ראשי חברת אל־על. השיחה התמקדה בהסדרת הטיסות הישירות לדובאי. במהלכה, הציע לפיד לאל־על את "כנף ציון". נרשמה התעניינות. לא צריך לבנות על זה. באל־על כבר אין מטוסים מהדגם הזה (767), ולכן הסיכוי שתרכוש אותו מהמדינה הוא אפסי. אם היה לבנט קילינג אינסטינקט אמיתי, מהסוג שהיה פעם לנתניהו, הוא היה צריך לטוס למוסקבה ב"כנף ציון". לך תדע מה זה היה עושה בקיסריה.
כשדובר הקרמלין הוציא אתמול בערב את דבר קיומה של הפגישה עם ראש הממשלה בנט, הדרמה רק החלה. הם ישבו כשלוש שעות. משדה התעופה במוסקבה התקשר בנט לעדכן את ראש ממשלת אוקראינה וולודימיר זלנסקי. אחר כך התקשר לנשיא צרפת עמנואל מקרון. את כל זה הוא עשה תוך כדי המראה לברלין, שם אמור היה לפגוש מאוחר בלילה את הקנצלר אולף שולץ ומשם לחזור ארצה. כאן ימתינו לו תלאות היומיום של ממשלה צרה וקואליציה בלתי אפשרית.
מה ניתן להבין, לפחות בינתיים, מהדרמה הגיאו־דיפלומטית הזו? דבר פשוט: עוצמתה של ישראל אינה תלויה באישיות כזו או אחרת, מנהיג פלוני או פוליטיקאי אלמוני. עוצמתה של ישראל שייכת לה. למדינה, ליכולותיה, להשפעתה, לכלכלה ולצבא, לקשרים הבינלאומיים, לרקורד שלה בין העמים. גם אם שליחות בנט תיכשל, דבר אחד כבר אי אפשר יהיה להכחיש: מעמדה, עוצמתה והשפעתה של ישראל נקנו בזכות, ולא בחסד. המדינה גדולה בהרבה מסך מנהיגיה, פוליטיקאיה ומשרתיה. 73 השנים האחרונות בין הירדן לים הם אחד ממעשי הניסים המופלאים ביותר בהסטוריה האנושית. צריך רק לקוות שמה שמתחולל עכשיו באירופה לא יפגע בזה.