לא על כשל מודיעיני של השב"כ – שפספס אזרח ערבי־ישראל כזה או אחר עם כוונות רצח – אנחנו משלמים בימים אלה. מחיר הדמים ששילמנו בבאר שבע ובחדרה, ושעוד נשלם בעתיד, הוא פרי קונספציה מסוכנת שמפיצים כאן, בהצלחה גדולה, סוכני שקר וסוכני תעמולה המפוזרים בעיתונות ובפוליטיקה ובמכוני מחקר נחשבים.
במשך שנים הם מטמיעים בנו את האג'נדה שלהם, הגורסת שערביי ישראל נאמנים למדינה וחולמים בלילה על דו־קיום. שמי מהם שבוחר לירות בנו ולדקור אותנו ולפוצץ אותנו, לא עושה את זה מפני שהוא שונא יהודים, אלא בגלל הצנרת הדפוקה בכפר שלו. שכמה נערי גבעות עם פאות ארוכות מסוכנים יותר מההזדהות האידיאולוגית של המוני ערבים, אוחזי תעודת זהות כחולה, עם האויב.
לכו לארכיוני העיתונות, תבדקו כמה אזהרות מופיעות שם מפני ריסוס כתובות מכוערות של מתנחלים, וכמה מפני האויב הצומח בלי הפרעה באום אל־פחם, ותבינו איך הגענו לאן שהגענו.
סוכני השקר הללו, שיושבים באין ספור צמתים המשפיעים על סדר היום שלנו, מקפידים להתעלם מהמציאות, לעצום עיניים, ולאנוס בכל פעם מחדש את עמדתם הפוליטית על המפה, כדי להוכיח שדרכם היא הדרך הנכונה. שוב ושוב הם מסבירים לנו שאין ערבי רע, יש רק ערבי שרע לו. שאם ערבים־ישראלים מתגייסים לדאע"ש, אנחנו אלו שצריכים לשאול את עצמנו איפה טעינו. שאם מעשרות יישובים ערביים בישראל יצאו מחבלים לטבוח ביהודים, אלו היהודים שצריכים לעמוד בפינה ולהתבייש.
אלף פעמים חבטה המציאות בפניהם, והם התעקשו לא לראות אותה. הם לא ראו אותה בשנת 2000, כשאלפי ערבים העלו באש רכבים פרטיים ואוטובוסים ותחנות משטרה, ועצרו נהגים כדי לבדוק את תעודות הזהות שלהם ולוודא שהם תוקפים רק יהודים, וניתצו רמזורים ועמודי תאורה וגדרות ביטחון וסניפי בנקים וקופות חולים, והציתו חנויות, וניתקו צירי תנועה, ושרפו דגלי ישראל, והעלו באש שטחים חקלאיים, וצעדו בתהלוכות שמהן יצאה הקריאה "מוות ליהודים". הם לא ראו את המציאות גם בשנה שעברה, כשערבים רצחו, וביצעו לינצ'ים, ושרפו רכבים פרטיים וניידות משטרה, וירו, והציתו עסקים ובתי כנסת.
סוכני השקר הללו מצויים קודם כל, ולפני הכל, בעיתונות הישראלית. זו שמעניקה משך שנים חסינות מוחלטת לערביי ישראל מפני כל ביקורת. זו שהפכה את המגזר הערבי לקבוצה היחידה שמעולם לא שילמה מחיר ציבורי על מעשיהם של אנשיה. זו שהכי דחוף לה, אחרי כל רצח ובעקבות כל פיגוע, לספר לנו שהם לא מלמדים דבר, והם לא מעידים על דבר, ובכלל, שהמגזר הערבי מגנה, והמגזר הערבי מתנגד לאלימות, והמגזר הערבי דורש טוב ורוצה דו־קיום. וכשלא רוצים להביט לבעיה בעיניים ולהתמודד איתה, אין קל יותר מאשר לזרוק את האחריות למחדל התפיסתי ארוך השנים הזה, על השב"כ או על המשטרה.
"לקלקל את האביב"
סוכני השקר הללו מפוזרים היום גם בכל מוקדי השלטון. הם מאיישים תפקידים בכירים בממשלת ישראל, ומקפידים להשתמש בכל האקרובטיקה המילולית שמצליחה לייצר המקלדת שלהם כדי לבלבל, ולטשטש, ולטמטם אותנו על מנת שלא נבין מי בדיוק נלחם כאן במי, ולמה.
אחד כזה הוא שר החוץ יאיר לפיד, שמשתדל מאוד לא להגיד בקול שיש כאן ערבים ויש כאן יהודים, שמהראשונים יוצאים הרוצחים ומהאחרונים באים הנרצחים. מה מטרת הטרור, אליבא דלפיד, אתם שואלים. ובכן, "מטרתם של הטרוריסטים", הסביר בין השאר אחרי אחד הפיגועים, "... לגרום לנו לפחד להיפגש ולקדם את החיבורים וההסכמים בינינו".
אם לא הבנתם את זה, אתם מוזמנים להמשיך אל ההסבר שלו אחרי הרצח הבא, שלפיו פיגוע הטרור הוא "ניסיון של קיצונים אלימים להטיל אימה ולפגוע במרקם החיים כאן". אני מסתובב כאן כבר למעלה מ־50 שנה. ראיתי פה מחבלים שמדברים נגד יהודים. שמעתי פה מחבלים שמדברים נגד מדינת ישראל. מעולם לא נתקלתי במחבל ערבי שרץ בשוק עם סכין וצועק "מוות למרקם החיים".
רגע, זה לא נגמר פה. ללפיד יש עוד הסבר. "מטרת הטרור אינה רק לרצוח חפים מפשע, אלא גם לגרום לנו לשנוא ולכעוס אחד על השני. לערער ולפרק את החברה הישראלית מבפנים. לגרום לחילופי האשמות שיובילו לאלימות. המחבלים רוצים לראות מהומות אלימות ברחובות ישראל". הבנתם? לא שנאת יהודים מניעה אותם, ולא אנטישמיות, אלא הרצון לגרום לחילופי האשמות, בשילוב השאיפה לגרום לנו לכעוס זה על זה.
לפיד איננו היחיד בהנהגה שלנו שלא מבין על מה נלחמים כאן ואיך קוראים לאויב. אם תשאלו את השר לביטחון הפנים עמר בר־לב, את הפיגועים נגדנו מבצעים "מחבלים ארורים וכוחות קיצון", ואיתם "גורמים מסיתים ומלאי שנאה" המבקשים "לפגוע בניסיונות שלנו לחגוג את חגי האביב". מי הם הגורמים האלה שכל רצונם לקלקל לנו את האביב? לא ברור.
והנה עוד חברת קבינט ביטחוני־מדיני, השרה מרב מיכאלי. את הפיגוע בחדרה, צייצה בטוויטר, ביצעו "מחבלים מתועבים" שמבצעים "טרור רצחני", והללו, רק כדי שיהיה ברור, לא באו לפגוע ביהודים, אלא "בשלום ובנורמליות".
חבר קבינט אחר, ניצן הורוביץ, גילה השבוע שזו טעות לחשוב שמדובר בטרור ערבי שמבקש לפגוע דווקא ביהודים. שהרי מי ביצע את הפיגוע בחדרה? אנשי דאע"ש. ומיהו דאע"ש? "איום משותף ליהודים ולערבים".
וכמו הורוביץ, כך גם מנסור עבאס, שכולם הרבו לצטט את הגינוי שלו. "רחובות הערים בישראל גדושים באזרחים ערבים ויהודים, ומי שיוצא במסע הרג נבזה לא מבחין ולא מבדיל בין דם לדם". צודק. למה שנחשוב שהטרור מבדיל בין דם לדם? הרי במקביל לפיגועים בבאר שבע ובחדרה ובבני ברק, בוצעו פיגועים גם ברהט ובג'לג'וליה ובכפר קרע, לא?
אז לטובת חברי הקואליציה, סוכני השקר וההכחשה, בואו נעשה סדר. לא כל הערבים מחבלים, אבל כל המחבלים ערבים. והם לא מבקשים לפגוע במרקם החיים, ולא מבקשים לגרום לנו לכעוס איש על רעהו, הם מבקשים לרצוח יהודים, כי הם אויביו של העם היהודי ואויביה של המציאות היהודית בארץ ישראל.
ובמובן הזה, קו אחד מחבר בין הרצח של שלמה זלמן צורף בירושלים של תרי"א לרצח של אבישי יחזקאל בבני ברק של תשפ"ב. וכן, פה ושם משלמים בחייהם גם לא יהודים כמו אמיר ח'ורי ויזן פלאח, אבל הם לא נרצחים משום שהם ערבים, אלא משום שקשרו את גורלם עם המדינה היהודית ובחרו לכרות איתנו ברית.
המלצות מסוכנות
דיברנו על התקשורת, דיברנו על השרים שמנהלים את המדינה שלנו, עכשיו כמה מילים על ה־INSS, המכון למחקרי ביטחון לאומי. מכון שהצליח לייצר סביבו במהלך השנים ארומה של מכובדות ורצינות. מכון שפרצופיהם של רבים מיוצאיה הבכירים של מערכת הביטחון מעטרים את אתר האינטרנט שלו, ושגם הוא איננו אלא סוכן שקר נוסף ומסוכן.
השבוע פרסם המכון הזה "שורה של המלצות למקבלי ההחלטות לאור אירועי הימים האחרונים ולקראת השבועות המתוחים שבפתח". אחת ההמלצות הללו ביקשה "למנוע התאגדויות של קבוצות אזרחים יהודים להגנה על יהודים בערים מעורבות, בטענה שכוחות הביטחון אינם מספקים מעטפת הגנה מספקת על יהודים".
לטובת מי שלא בקי, נספר שאך לפני כשנה, אותן "קבוצות אזרחים יהודים", שבאו לעזרת תושבי שכונות מסוימות בלוד, הצילו חיים. במקומות שבהם לא הייתה המשטרה, כשברחובות הסתובבו ערבים צמאי דם, "קבוצות האזרחים היהודים" הללו, שמבחינתם של אנשי המכון למחקרי ביטחון לאומי אינן אלא איום ביטחוני, היו היחידות שהעניקו תחושת ביטחון.
מי שמבקש להבין לאילו ביבים יכול להידרדר מכון שכזה, מומלץ לו ללכת אל המסמך שעליו חתומים בין השאר שניים מבכיריו, תא"ל ד"ר מאיר אלרן, פעם סגן ראש אמ"ן, ואל"ם ד"ר אפרים לביא, פעם ראש הזירה הפלסטינית באמ"ן.
המסמך שעליו חתומים שני אלה, יחד עם אחרים, מסביר ש"ההתפרצויות" בערים המעורבות בימי שומר החומות צמחו מתוך "שנים של אפליה, קיפוח והדרה חברתית ופוליטית", וש"ההתפרצויות" הללו בכלל לא היו של ערבים. אלה היו "מעשי אלימות הדדיים", ו"עימותים מקומיים בין כנופיות של יהודים לערבים", עימותים שבהם "נצפו תופעות של גזענות ושנאה הדדיות". מה כללו העימותים האלה של שני הצדדים? "תקיפות שגבו חיי אדם, הצתת בתי תפילה ודירות מגורים, מבני ציבור ורכבים, וגרימת נזק לרכוש".
תא"ל אלרן, אל"ם לביא והמכון שהם עובדים עבורו הם כאמור סוכני שקר, שלא מוכנים לתת למציאות לבלבל אותם. הם יודעים שיהודים נפצעו קשה במעשי לינץ' של ערבים בעכו, ושעשרות חנויות של יהודים הוצתו שם, ושאבי הר־אבן נשרף שם למוות. הם יודעים שיגאל יהושע נרצח בלוד. הם יודעים שבתי התפילה שעלו באש היו בתי כנסת ולא מסגדים. הם יודעים שעשרות רכבים נשרפו ליהודים, ולא לערבים.
הם יודעים שדירות הוצתו ליהודים, ולא לערבים. אבל הם בוחרים לשקר, כי זה משרת את האג'נדה שלהם. לכן הם מרשים לעצמם לספר סיפור הדדי של אלימות, שבה "הערבים המעורבים בהתפרעויות היו, ברובם, צעירים משולי החברה וחסרי שיוך פוליטי, ואילו היהודים המעורבים היו פעילי הימין הקיצוני, ביניהם נערי הגבעות, מתנחלים, תומכי הארגונים לה פמיליה ולהב"ה".
אלה מול אלה. כאילו הייתה סימטריה באלימות. כאילו הייתה סימטריה במעשי הלינץ'. כאילו הייתה סימטריה בהצתות. כאילו הייתה סימטריה ברוצחים. כאילו הייתה סימטריה בקורבנות. אה, והיו גם סיבות לאלימות של הערבים, ככל שהייתה כזו, ובין הסיבות לה אפשר למצוא "תהליכי נישול" של ערבים על ידי "הגרעינים התורניים של הציונות הדתית", ו"הזנחה של האוכלוסייה הערבית" ו"תופעת ג'נטריפיקציה" ועוד.
ואתם יודעים מה הכי נורא? שבעכו, בלי עיתונאי מקומי אחד כמו יאיר קראוס מ"מקור ראשון", לא היינו יודעים שהחוקרים האלה משקרים. ובלוד, בלי אנשי תקשורת בודדים, כמה מהם תושבי העיר בעצמם, היינו חושבים עד היום שמשפחת חסונה היא משפחה של קורבנות אומללים, ולא תמנון רצחני אלים ורב־זרועות, כפי שגילינו בהמשך.
סעודה ליד המת
סוכני שקר הם מי שהתאמצו השבוע למסגר את הבעיה החדשה שלנו כבעיה עם "מחבלי דאע"ש". רוצים לומר, לא ערביי ישראל הם כאב הראש שלנו, אלא ארגון קיצוני במיוחד שחדר לאזור. כאילו שלפני דאע"ש לא חווינו כאן מיליון פיגועים.
כאילו שכשדוקרים אותך בתחנה המרכזית, אכפת לך אם זה מחבל של דאע"ש מאום אל־פחם או מחבל של "משחררי הגליל" מכפר כנא. כאילו שכששורפים לך את הרכב, או את הבית, או את בית הכנסת בלוד, אתה חש הקלה רק משום שמדובר בטרוריסט חסר שיוך ארגוני, ולא כזה שחולק את אותו כרטיס מועדון עם אבו בכר אל־בגדדי.
סוכני שקר הם מי שסיפרו לנו שהמחבלים מחורה ומאום אל־פחם הם עשבים שוטים, שלא מלמדים דבר על החברה הערבית, ובחרו שלא להזכיר שמחבלים כאלה כבר יצאו מלוד ומיפו, מערערה ומאבו סנאן, מבענה ומבאקה אל־גרבייה, מאום אל־קוטוף ומדיר חנא, מסכנין ומטייבה, מיפיע ומג'לג'וליה, מכפר כנא ומכפר מנדא, מטמרה ומאעבלין, מרהט ומפוריידיס, מקלנסווה, ממג'ד אל־כרום ומדבורייה.
סוכני שקר הם גם אלו שמתייחסים אל מסוכנותו של חודש רמדאן כאל גזירה של איתני הטבע – סוג של צונאמי שלבני האדם אין שליטה עליו, וכל מה שנותר להם זה למלא שקי חול ולהתפלל – במקום כאל עוד דוגמה לרצחנות דתית של האויב.
חשוב לזכור: גם לנו יש חגים ומועדים. אנחנו אוכלים מצות בפסח, וצמים ביום כיפור, ותוקעים בשופר בראש השנה, ולמרות זאת - אף אחד מאיתנו לא חשב מעולם שזו סיבה טובה לקום ולרצוח מישהו. ועל הרקע הזה חשוב לא לשכוח: זה לא חודש רמדאן שרוצח, אלה המוסלמים שרוצחים.
סוכני שקר הם גם מי שביקשו מאיתנו השבוע להתרגש מהגינוי של אבו מאזן לפיגוע בבני ברק, כשהם יודעים שראש הרשות הפלסטינית ישלם משכורת למשפחתו של הרוצח בתמורה לכך שרצח יהודים. אותם סוכני שקר הסבירו לנו השבוע עד כמה חשובים הגינויים שפיזר גם ראש עיריית אום אל־פחם סמיר מחאמיד לפיגוע בחדרה.
כן, אותו מחאמיד, שרק לפני שבועיים, כפי שחשף אלחנן גרונר ב"הקול היהודי", נאם לצדו של השייח' האנטישמי והמסית ראאד סלאח בטקס השקת ספרו החדש של האחרון, באירוע שעיריית אום אל־פחם נתנה לו חסות. אותו מחאמיד, שבתי ספר ומוסדות חינוך בעירו עלו לרגל כדי לברך את סלאח עם שחרורו, וכפי שנחשף ב"הקול היהודי" גם העניקו לו אות הוקרה.
די ללכת אל הפרסומים של העיתונאי ישי פרידמן כדי להבין שהסיפורים על אום אל־פחם ההמומה והכואבת והמגנה אינם אלא קשקוש אחד גדול. שאם הייתה פה תחרות לבחירת בירת הטרור של ישראל, אום אל־פחם הייתה משאירה אבק לכל המתחרות. העיר הזו הוציאה בעבר שורה של פיגועים. העיר הזו הוציאה כבר שלוש חוליות של דאע"ש.
בעיר הזו זכה מוחמד מחאג'נה, שבאינתיפאדה השנייה הוביל מחבל לביצוע פיגוע התאבדות שסוכל, לקבלת פנים מפוארת, לריקודים ברחובות ולמצעדים של פוליטיקאים וראשי רשויות. בעיר הזו זרמו מנהיגים ואנשי דת כדי לברך את זיאד ג'בארין, שסייע למחבל מתאבד, כשחזר הביתה מהכלא.
בעיר הזו השתתפו אלפים בלוויותיהם של שלושת הרוצחים של השוטרים האיל סיתוואי וכמיל שנאן בהר הבית, במפגן שנאה לישראל שלווה בקריאות בשבחם של הטרוריסטים. בעיר הזו התקבל ב־2018 בתהלוכה ובכבוד גדול מחמוד ג'בארין, רגע אחרי שסיים לרצות מאסר ממושך בגין הוצאתו להורג של ערבי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל, וזה אחרי שאחמד טיבי ביקר בבית הוריו והצטלם עם אמו.
הסיפור הזה, על אום אל־פחם ועל רצח של משתף פעולה עם ישראל הזכיר לי פגישה שקיימתי לפני עשרים ומשהו שנים עם הח"כ המנוח האשם מחאמיד. ישבנו אז במשרדו שבעיר במשך שעות ארוכות ושוחחנו. מחאמיד, איש חינוך בעברו, היה אדם חביב ונעים שיחה, שהקפיד לצרף סיפורים ודוגמאות חיות לכל מסר שביקש להעביר.
בין השאר סיפר לי על אירוע שהתרחש באום אל־פחם כמה שנים קודם לכן, כשעוד כיהן כראש העיר, כאשר קיבל שיחת טלפון שבישרה על רצח שהתרחש במסעדה מקומית. "נסעתי במהירות למקום", תיאר באוזניי, "וכשנכנסתי למסעדה ראיתי אדם שוכב על הרצפה. מת. שאלתי: 'מה קרה?', אמרו לי: 'זה משתף פעולה עם ישראל'".
"מה עשית?", שאלתי את מחאמיד.
"הזמנתי משהו לאכול והתיישבתי ליד אחד השולחנות", השיב לי.
המום מהתשובה, חשבתי שאולי לא הבנתי. "אתה נכנס למסעדה", חזרתי על הדברים, "על הרצפה שוכב בתוך שלולית דם אדם שנרצח לפני דקה, ואתה מתיישב לצדו, ומזמין אוכל כאילו לא קרה כלום?".
"לא הרגשתי כלפיו כלום", הסביר לי, "הדם שלו לא היה שווה בעיניי. אם מישהו אחר היה נהרג, יכול להיות שהייתי צם יום שלם, כי אני לא יכול לאכול כשאדם מת. אבל זה פשוט לא הזיז לי. אלה אנשים שפעלו נגד האינטרסים של העם שלהם".
מדינה, ואת זה חשוב להבין, לא יכולה להילחם נגד מי שהתקשורת שלה והפוליטיקאים שלה ויוצאי מערכת הביטחון שלה מספרים עליו כל הזמן שהוא שוחר טוב, ומבקש דו־קיום, וסולד מאלימות. זה פשוט לא הולך. במילים אחרות, לשקר הזה, שכל כך הרבה סוכנים משווקים לנו כל כך הרבה זמן, יש מחיר דמים כבד.