"למה אתה רוצה דווקא לטורקיה?", שאלה זוגתי אחרי שהעליתי את אנטליה כאופציה לנופש בחג הפסח, "אתה לא מבין שמסוכן שם?", היא הייתה ממש נגד. אפילו מעט מבוהלת. אני לא ויתרתי והתעקשתי על הלוקיישן, וכך מצאנו את עצמנו הופכים למומחים עולמיים לגיאופוליטיקה.
כדי לסייע לי בניסיונות השכנוע, צירפתי כוח עזר לעניין. ״אנחנו בתקופה ידידותית״, הסביר סוכן הנסיעות שהשתלב בשיחה באמצעות הטלפון.
״הנשיא שלנו פגש את הנשיא שלהם, שתי המדינות עומדות להעמיק את הקשרים הדיפלומטיים ביניהן, וטורקיה של לפני כמה חודשים היא לא טורקיה של היום״. סיכם. הודיתי לו וניסיתי להמשיך בקו המדיני: ״העולם מאוד השתנה אחרי הפלישה לאוקראינה״, ליהגתי בידענות כמתחזה לדוד ויצטום. ״נכון לעכשיו הטורקים אוהבים אותנו ובטוח שם מאוד". למרות הנימוקים הפתלתלים והמעט עילגים, לא שכנעתי אותה. הובהר לי שאם ברצוני לברוח מליל הסדר ומטרפת הפסח בישראל, איאלץ לחפש אלטרנטיבה אחרת.
שנים אני חולם על חופשה בפסח וזה פשוט לא קורה. בלת״מים, רגליים קרות בדקה ה־90 ועוד עשרות סיבות שונות ומשונות תקעו אותי שוב ושוב בחול המועד בבית. לעתים גם בעבודה. השנה החלטתי לא לסגת. לא חייבים לבלות מעבר לים, חשבתי ועברתי בזריזות על האתרים שמציעים חופשה בישראל. גם כאן נעים. הנה, מה רע באילת, בגליל או בנגב? הבדיקה הקצרה הסתיימה בהתקף חרדה כלכלי.
עבור חמישה לילות בחול המועד בבית מלון בארץ, לעתים ללא ארוחת בוקר, רצו לגבות ממני 23 אלף שקלים. תוסיפו לזה ארוחות, בילויים ואטרקציות לילדות ותגיעו ל־40 אלף פלוס זיעה ודוחק המוני. איזה סכום מטורף.
דפדפתי שוב בין האפשרויות בחו״ל. גם כאן שוקת שבורה. טיסות שבימים כתיקונם עולות 600 שקלים ואף פחות, מתומחרות כעת בפי שניים או שלושה ולעתים יותר. בתוספת לינה ושאר בזבוזים, הגענו גם באופציה הזו לכדי פירוק של קופות חיסכון.
בשלב הזה שבתי לחלומות על אנטליה. ריזורט מהמם, לפחות על פי התמונות והקישור שנשלח אליי, חופשה של הכל כלול - גם האלכוהול - בסוויטה מפנקת, עם בריכות חיצוניות ופנימיות, חוף ים פרטי, מכון כושר ושאר חגיגות. החשבון הסופי של כל הטוב הזה, בצירוף טיסה, הגיע לקצת יותר מעשרת אלפים שקלים לארבעתנו. שאלתי שוב את הסוכן אם לא שכח אפס אחד בשגגה. ״זה המחיר״, ענה. נכון, לא מעט אבל בהחלט סביל.
אשתי ניסתה לצנן את התלהבותי. ״מסוכן שם״, חזרה כשהיא ממשיכה עם גרסתה למצב הביטחוני שם. "את טועה", השבתי. "הסכנה אורבת באיסטנבול. אנטליה היא עולם אחר לחלוטין, קיצונים אסלאמיסטים לא מגיעים לאזור שבו אנחנו נהיה״. קשקשתי, אני יודע. פשוט הייתי נואש. ״הם לא אוהבים את הים״, הוספתי בטון משכנע ובידיעה שדיברתי שטויות שהשטן לא ברא.
חוץ מהתשלום ההגיוני, קסם לי הדיל של הכל כלול. נדמה לי שבחיים לא הייתי בחופשה מסוג זה. בחיי. רק החריזה נשמעת לי חלומית. בא לך לאכול ארוחת בוקר? אתה קופץ לבופה ונהנה מהשפע. מגיעה שעת ארוחת צהריים? עובר במזנון וחוטף. ירד הערב, אתה מנשנש בבר. ובין לבין מתחשק לך גלידה או חטיף? בכיף, הכל על חשבון הטורקים. ככל שחשבתי על זה, התשוקה הפנימית שלי לחופשת הכל כלול באנטליה התעצמה. חפרתי לאשתי. הלכתי רחוק עד שקבעתי נחרצות שבטורקיה מעריצים את הרצל ואת הרמטכ״ל. הכל כדי שתשתכנע. אפילו הבהרתי לה שאם לא תסכים, תימנע ממנה השינה לאורך כל החג.
בתום ימים רבים של תחינות, ניתן האישור. טסים לאנטליה. נעשה שם את ליל הסדר. לא הכנתי כלום, אבל אל דאגה - למדתי שבחגים בחו״ל כולנו מוצאים את דרך להיצמד זה לזה. חוץ מזה, אין מצב שמיכאלה לא תשיר בערב החג. משום מה הבת הקטנה שלי חולה על ״עבדים היינו״. בשבועות האחרונים היא מסתובבת ברחבי השכונה כשהיא צורחת ״עבדים היינו״ כמעט בכל הזדמנות.
בזמן שתקראו את השורות הללו, אהיה שרוע על כיסא נוח בחוף הים, כוס משקה בידי, מביט בבנותיי כשהן משחקות בחול והכיס שלי לא מרוקן לחלוטין. ועם כל הקלילות וההומור, אני עדיין לא מבין איך הגענו לזה שחופשה נהדרת בחו"ל עולה כשליש או רבע מחופשה בישראל.