נקודות הממשק של שני הצדדים הן הלוגיסטיקה והאדמיניסטרציה של צורכי הציבור, או כפי שמכנים זאת: ניהול המדינה. מתנועה בכבישים, מים בברזים ועד סמלי הזדהות לאומיים ומאבק על הנתח של הימין והשמאל בעוגת השלל, שהיא אוצר המדינה. העיקרון הוא שלכל צד יש צרכים משלו ודרכים משלו כדי לממש אותם. בנוסף יש אויבים שהיו משותפים לשני הצדדים, אלא שהולך ומתברר שהאויב של הימין הוא לא בהכרח האויב של השמאל. עד כאן המצב די ברור.
הבייסיק שאינו ברור מאליו הוא שהמרכיב המשמעותי ביותר בהבנת הדינמיקה של המאבק הנוכחי בין הקואליציה והאופוזיציה הוא מאבק בין מפלגות לבין כתות. ש"ס, הכהניסטים, המתנחלים, הביביסטים והחרדים, להלן האופוזיציה, הם כתות.
ש"ס, עם מסורת שליטה מיסטית של דעת תורה, בתנאי שזו תורתו של הרב עובדיה, תחת שליטה טוטאלית של אריה דרעי וסממנים של פולחן אישיות. החרדים הם כת תחת שלטון חצרות דתי חודרני שמשיק לכל אורחות חייהם, כולל ההצבעה הנכונה לכנסת, שגם היא ציווי אלוקי.
הביביסטים (הליכוד) הם כת שיש לה מנהיג שהכל נעשה בדברו והוא "מורם מעם", כלומר מורם מעל החוק. הציונות הדתית הם כת ההתנחלויות שרואה בהן (ובבית המקדש) חזות הכל כלול: ממדיניות ביטחון (הגנה על ההתנחלויות וטרנספר באמצעות לחץ), עבור במדיניות חוץ ("ובגויים לא יתחשב") וכלה בהדתה רבתי של מדינת ישראל. וכמוהם הכהניסטים, שהמאחד הגדול שלהם הוא שנאת ערבים ולהט"ב בלהט די מטורף.
מול הכתות הללו יש כיום קואליציה של מפלגות פוליטיות. בראשות יש עתיד עומד יאיר לפיד, אבל אין שם שמץ של הערצת מנהיג או דרך ברמת קנאות פנים־שבטית. כך גם כחול לבן, מרצ והעבודה, וחבל שאין בהן שמץ מאותה דהרת עדר זועמת שהופכת ציבור ליחידה קרבית. תקווה חדשה היא מפלגה של פורשי ליכוד וימניים שאינם מסוגלים לעכל מנהיג מושחת ומרכז מפלגה אמסלמי. והדנ"א הימני שלהם, חרף הצהרותיו של גדעון סער, נזיל יותר מזה הכיתתי בליכוד.
כל מפלגות הקואליציה הן מכשירים פוליטיים שמייצגים אינטרסים של קהילות חילוניות וליברליות, להוציא חלק מישראל ביתנו שליברמן הרעיל בשנים שבהן ניגן על שנאת ערבים. ימינה היא מפלגה ציונית דתית לאומית על פי הגדרת חבריה ועוכרת ישראל על פי הגדרת כתות האופוזיציה.
עתידה תלוי במידת הזעם האישי שצברו נפתלי בנט ומתן כהנא מול קמפיין ההשחרה של המתנחלים והכהניסטים. אם הזעם הזה יבער בטמפרטורה שתשרוף מבחינתם את הגשרים בינם לבין גוש הכתות, אזי ניתן יהיה, גם במהלך הצליעה לבחירות של הממשלה הנוכחית, לבצע מהלך משמעותי כלשהו ברמה הלאומית.
אצל המפלגות הערביות יש אלמנטים מקומיים חמולתיים ודתיים, אבל הן מתפקדות כאורגנים פוליטיים. חד"ש היא מפלגה חילונית קומוניסטית פלסטינית, רע"ם היא דתית, הפוליטיקה שלה תועלתנית ומנהיגה מנסור עבאס לא שולט מכוחו של אללה, אלא מכוחה של קומבינה מקומית. בל"ד היא מפלגה חילונית פלסטינית, ותע"ל היא מפלגת אחמד טיבי.
תהום אידיאולוגית ומנטלית פעורה בין המפלגות והכתות. ההשלכות, במצבי הכרעה של תיקו אלקטורלי, הן פגיעה קטלנית בצד המפסיד, וכאן מתחילה האופרה בגרוש: כל ח"כ מזדמן כמו עמיחי שיקלי, סילמן, אביר קארה או אלי אבידר נסחר לפני הבחירות במחירי רצפה, ולפתע, במצב של תיקו גורלי, הופך הח"כ המזדמן למנדט אסטרטגי ומחירו בשמיים. לא יעוף על עצמו? אידיאולוגיה לגביו היא החולצה שלבש אתמול.
כאן מגיע הקטע של אחוות גברים בין בנט וכהנא. אני לא חושב שיש הרבה הייטקיסטים ברמת ניהול חברות אקזיט שחושבים אידיאולוגית כמו בנט (הפוליטיקה של ניר ברקת היא סוג של סטארט־אפ שבסופו אקזיט). אני מעריך שלא הרבה "טייסים" (שם גנרי לחיילים שמחוברים לתהליך קבלת החלטות רציונלי) חושבים אידיאולוגית כמו כהנא (יואב קיש, במחילה, לא נספר).
השניים האלה, כהנא ובנט, מבינים איך מתפקד העולם שממנו הם באים ולאן הולך העולם הגדול שמונהג על ידי המדינות הדמוקרטיות. זה לא אומר שהם אפויים ברמה הדמוקרטית־ליברלית, זה אומר שעל פי רקעם הם אמורים לנהל את סיכוני מדינת ישראל ברמת השכל ולא הבטן. והם לא אמורים להשתגע מדינית וביטחונית.
עובדה: במבחן התוצאה העדיפו את עבאס ומרצ על פני בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר. שעת המשבר שלהם היא גם שעת ההזדמנות שלהם לבנות קואליציה אמיתית של כל אזרחי ישראל עם מפלגות מרכז־שמאל וערבים. האלטרנטיבה היא שליטה של בצלאל סמוטריץ' בנתניהו.
במצב הכאוטי של היום, כאשר לממשלה אין רוב להחלטות משמעותיות וכל שר מנהל את משרדו על פי האידיאולוגיה שלו, החלק הבעייתי הוא מדיניות הביטחון. ליאיר לפיד אין בעיה לשחק אותה קנאי ימני (סליחה, מרכזי), משום ששר חוץ יכול לתעתע בניסוחים שאומרים הכל ולא אומרים מאומה. הבעיה היא של בני גנץ.
הוא אמור לספק גם ביטחון עכשווי, גם להרוג טרוריסטים וגם לתת תקווה לעתיד. בינתיים הוא מג'נגל לא רע אבל לך דע. פיגוע, ציבור היסטרי, הקואליציה מאבדת עשתונות ואנחנו בדרך למבצע חומת מגן 2 בג'נין, שומר החומות 2 בעזה ואינתיפאדה 3 בגדה. הג'וב של גנץ זה להכיל, כלומר לאשר חדירות לג'נין בתגובה לפיגועי בודדים במחירי מינימום.
בינתיים אני מזהה כמה בועיות אוויר שמבצבצות במדמנת הדמים הנוכחית: גנץ ברמאללה, הנשיא יצחק הרצוג בטורקיה, הסכם גז בעצם עם חיזבאללה, מגעים עם חמאס לשחרור אסירים וחללים ועוד. וכל הנגיעות המהוססות הללו בהמתנה לשקט שבין המלחמות ולממשלה הנכונה.
התרעות פיקוד העורף