שלושה גורמים יקבעו איך ייראה החודש הקרוב, ורק שניים מהם בשליטתנו. ירושלים, ובתוכה הר הבית, היו ועודם המחולל הנפיץ ביותר של אלימות בקרב הפלסטינים. בשבועיים האחרונים הובילה משטרת מחוז ירושלים מדיניות נבונה ומושכלת של הפעלת כוח במקומות שצריך, תוך הימנעות מנפגעים מיותרים ושמירה על חופש הפולחן. אם תדע לעשות זאת גם בשבוע המורכב של הפסח, שבו יהודים וערבים יעלו יחד להר הבית – הנפץ הזה ינוטרל.
ביהודה ושומרון עברו צה"ל והשב"כ להתקפה, והאתגר שלהם יהיה ניהוג עדין ומדויק של ההתקפה הזאת: איך לסכל כל פוטנציאל של פיגוע, בלי ליצור חיכוך מיותר שיעודד פיגועים נוספים. צה"ל ומג"ב הוכיחו לפלסטינים שאין להם שום עכבות להיכנס לכל מקום בשטחים, כולל למחנה הפליטים ג'נין, גם באור יום, כדי לסכל מי שנתפס כאיום. אבל באופן טבעי, הגברת הפעילות הזאת גורמת לחיכוך ולנפגעים, שלא כולם מוצדקים.
הרף ליציאה למבצע המעצר לא ירד: הפעולות של הימים האחרונים מכוונות נגד מי שיש לו כוונה לבצע פיגוע וגם את האמצעים לעשות אותו. אף אחד לא נכנס לסילוואד או למחנה הפליטים ג'נין כדי לחלק דוח חניה. המעצרים מתבצעים על פי "מפת חום" שהוכנה במרחב ירושלים והגדה של השב"כ, שמצביעה על כל מי שיש לו פוטנציאל לבצע פיגוע.
הוראות הפתיחה באש תוך כדי המעצר ברורות: מי שיורה על כוחות צה"ל או זורק בקבוק תבערה – ייפגע. גם הפלסטינים מבינים ומכילים את הכללים האלה. גם מי שמניף סכין על ישראלי – יירה, וגם את זה הפלסטינים מבינים. אבל ההרג של אישה פלסטינית, אלמנה בת 47, שהתקרבה לחיילים בידיים מורמות וללא נשק ליד הכפר חוסאן – זה כבר אירוע מיותר ומתסיס, והתוצאות כבר ניכרו בימים שלאחריו. ייתכן שהחיילים חשו מאוימים, אבל בהיעדר נשק בידי האישה – האירוע הזה היה צריך להסתיים אחרת.
הענישה הקולקטיבית על ג'נין הייתה במקומה. מניעת הכניסה של ערביי ישראל לג'נין פוגעת קשות בכלכלה של העיר, וגם הרשות הפלסטינית לא הזילה דמעה על הפגיעה במי שכבר שנים מתריס גם כנגדה. אולם אנחנו מתקרבים לנקודה שבה העונש הקולקטיבי ישיג את התוצאה ההפוכה ויתחיל לדרבן עוד פלסטינים לצאת לפיגועים. לישראל אין גם שום עניין להפוך את ג'נין לסמל ההתנגדות, כפי שהייתה לפני 20 שנה. אם נעבור את תחילת הפסח בשקט – יהיה נכון לשקול אם להקל על העיר וסביבותיה.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה – פריסת 12 הגדודים על קו התפר מביאה תוצאות ומצמצמת דרמטית את הכניסה של פלסטינים ללא היתר. עד לפני שבועיים נהגו כ־40 אלף פלסטינים לחצות את קו התפר לעבודה בישראל. לסגירת קו התפר לאורך זמן יהיו השלכות כלכליות עליהם, ולכן במקביל חשוב לפתוח מעברים נוספים, שיאפשרו מעבר קל וחוקי של פלסטינים לעבודה בישראל. זה נהנה וזה לא חסר.
בו־זמנית פקוחות העיניים לצפון ולדרום. בדרום, ניכר שאין לחמאס בעזה עניין לגרור את העימות לרצועה. גם אם יהיה ירי רקטי של סוררים מהרצועה, הוא ייתקל בתגובה חדה של צה"ל, וספק אם מפקדי חמאס, שלא גמרו לשקם את היכולות הצבאיות שלהם מאז שומר החומות, ירצו למשוך את זה לעימות. כך גם בלבנון: לחיזבאללה אין כרגע עניין להיגרר לעימות עם ישראל, אבל גורמים פלסטיניים עשויים לפעול גם משם, כדי לפתוח חזית נוספת.
20 שנה אחרי ההצלחה של חומת מגן, הטרור עדיין כאן, כפי שהיה כאן מאז חודשה ההתיישבות היהודית בארץ. הוא מלווה את חיינו, אבל לא מכתיב אותם, כמו שהכתיב אז, לפני 20 שנה, וזאת אף שהתקשורת והרשתות החברתיות יוצאות מגדרן להעצים אותו. אנחנו נילחם בטרור, לרוב נדע לדכא אותו, אבל לא נדע חירות ממנו כל עוד אנחנו שולטים בעם אחר. הטרור לא יכריע אותנו ולא יזיז אותנו מכאן, אבל עד שתמצא ישראל את דרכה לחירות – כפי שנאמר: בְּדָמַיִךְ חֲיִי. בדמנו נחיה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13.
התרעות פיקוד העורף