יש לי מערכת יחסים חדשה. זו מערכת יחסים קצת משונה. היא עם אינטרקום. אנחנו ביחד כבר שלושה חודשים. אנחנו מתראים בשעות בוקר מוקדמות, וזו מערכת יחסים שפותחת דלתות, יותר נכון שערים.
הכל החל לפני שלושה חודשים בשעת בוקר מוקדמת, כשהגעתי בפעם הראשונה לעשות פאנלים - כפאנליסט קבוע בתוכנית הבוקר של רשת 13. עוד לפני שהגעתי ביקשו ממני בהפקה את פרטי הרכב שלי, הסוג ומספר לוחית הרישוי. ״אתה נכנס לחניון, לוחץ על הכפתור ויפתחו לך״, הסבירו לי. זה מה שעשיתי.
לחצתי על הכפתור בתיבת האינטרקום של החניון. ״בוקר טוב״, אמר לי קול שבקע מהתיבה. ״לאן אתה?״. ״אני לתוכנית הבוקר״, הסברתי, ״אמרו לי שהעבירו את פרטי הרכב והמספר והכל״. ״שנייה בודק״, אמר הקול ואחרי דקה בירר: ״ליאור דיין?״. אישרתי לו את זהותי. ״אין בעיה, תחנה בחניה של האורחים של רשת״, אמר הקול והוסיף: ״בוקר טוב״.
זה היה מאוד קורקטי ורגיל, ובאמת שלא הייתה שום אינדיקציה למה שהולך להגיע. אגב, מאחר שהייתי על הקצה מבחינת הזמן, חניתי באחת החניות הראשונות שראיתי - זו שהיה רשום עליה שהיא שמורה להפקה של ״הישרדות״. לא הרגשתי שאני עושה משהו בעייתי. כי כשאתה מגיע בחמש וחצי בבוקר לאולפן, אתה בחזקת שורד וחייך בחזקת הישרדות.
השידור עבר בהצלחה, ויום למחרת הגעתי שוב בשעת בוקר מוקדמת ולחצתי על האינטרקום. הפעם הרגשתי שמשהו נרקם בינינו כשהקול בירך אותי בברכת ״אוו ליאור, בוקר טוב״. הסמקתי מעט והחזרתי ״בוקר טוב״ שקט ומבויש. השער התחיל להיפתח, ופתאום הקול מבעד לתיבה הוסיף: ״נראים מאוד טעימים הקרואסונים שאכלתם״. הוא התכוון למאפים שהביא אתמול הקונדיטור שהתארח בתוכנית ונתן לכולנו לטעום. ״בפעם הבאה תשמור לי משהו, אה?״, התלוצץ הקול. צחקקתי ונכנסתי לחניון.
למחרת לא הגעתי לתוכנית. אני משובץ שלוש פעמים בשבוע ולא מגיע על בסיס יומיומי. אז יומיים אחר כך הגעתי שוב. שוב שעת בוקר מוקדמת, פנייה שמאלה ולחיצה על כפתור האינטרקום. ״אוו, מה שלומך, ליאור?״, אמר לי הקול בשמחה מופגנת, ״כבר התחלתי להתגעגע״. לא ידעתי מה עושים במצב כזה. כלומר, מה אתה אמור לעשות, להגיד ״גם אני התגעגעתי״ לתיבת אינטרקום כסופה? אלוהים, חשבתי לעצמי, אם מישהו רואה אותי מצהיר געגועים לתיבת אינטרקום בחמש וחצי בבוקר הוא בטוח מודיע לפסיכיאטר המחוזי לאשפז אותי. אני מניח שזה מה שאני הייתי עושה אם הייתי רואה מחזה כזה.
צחקקתי במבוכה ונכנסתי לחנייה. בזמן שאני מחפש את חניית האורחים, תהיתי לעצמי מי עומד מאחורי הקול שבאינטרקום. זה היה קול של גבר, אבל עם מבטא שלא יכולתי לאבחן, משהו שנשמע קצת דרום אמריקאי, אבל אני לא כזה טוב במבטאים. הוא נשמע כמו מישהו בן 30־40. ובטח יש לו חולצה לבנה - טוב, את זה אני מניח רק כי אין לי יכולת לדמיין שומר שלבוש במשהו שונה מחולצה לבנה עם שם חברת השמירה רקום בדש הכיס של החולצה. גם חשבתי לעצמי: איפה הוא יושב? בטח יש לו חדר עם מצלמה שמצלמת את כל הרכבים שנכנסים. זה בטוח, כי ככה הוא יודע לזהות את הרכב שלי. מעניין אם יש לו משהו שתלוי על הקיר בחדר. אולי פוסטר של נוף שהוא אוהב? אולי תמונה משפחתית?
שבוע לאחר מכן הגעתי שוב לתוכנית, והפעם הרגשתי שמערכת היחסים שלנו עברה שלב ומתחילה להיות מערכת יחסים שיש לה בסיס, מוצקה. ״בוקר טוב, ליאור״, אמר לי הקול מבעד לאינטרקום, ״שמע, כשאתה יושב באולפן, תתקרב קצת לימינה שלך, זה נראה כאילו אתה מנותק מהפאנל, אתה צריך לזוז סנטימטר־שניים ימינה״. זו כבר בוודאות הייתה מערכת יחסים. הערה כזו - או המלצה או ביקורת בונה או מה שלא תרצו - אתה נותן רק כשאתה נמצא במערכת יחסים שיש בה עומק.
בבוקר שלמחרת, כשפניתי שמאלה להיכנס חניון, גיליתי שלפניי נמצא רכב של משתתף נוסף מהפאנל. עמדתי עם הרכב מאחוריו. השער לא נפתח מיד, ואני לאט־לאט קלטתי מה קורה כאן. הם מפתחים שיחה. לא סתם שלום־שלום, משהו יותר רציני, וכל זה מול העיניים שלי. מאיפה החוצפה? האמת היא שאין לי בעיה שיפלרטט עם אחרים, אני מבין את הצורך, זה אנושי, אבל מול העיניים שלי? יש גבול.
״אוו בוקר טוב, ליאור״, אמר לי הקול מבעד לאינטרקום לאחר שסיים את הפלרטוט שלו עם הפאנליסט בקיה ספורטאז׳ שלו. לא רציתי שהוא ירגיש שאני פגוע, אז שיחקתי אותה שהכל בסדר והשבתי ״בוקר טוב גם לך״, ולא העליתי את הנושא. אני רוצה שזה יבוא ממנו. שהוא יבין שעשה משהו לא לגיטימי ויבוא אליי וידבר איתי על זה. אני פשוט לא מעוניין להיות במערכת יחסים שבה אני צריך לגעור בפרטנר שלי כאילו הוא ילד. מספיק יש לי ילד אחד בן 8, אני לא צריך עוד אחד.
רצה השיבוץ ורק שלושה ימים לאחר מכן הגעתי שוב. ״יומיים לא היית פה״, אמר לי הקול מבעד לתיבה, ״לא הבנתי איפה אתה, כבר דאגתי״. באמת שאין לי כוח לפאסיב־אגרסיב הזה. באותו הרגע ידעתי שזה נגמר. בפעם הבאה שאני מגיע, אני חונה בחוץ, אמרתי לעצמי כשנכנסתי לחניון וחניתי בחניה של ״הישרדות״.