החג הזה הביא איתו כמה מסקנות עגומות. הראשונה - אילון מאסק או לא - היא שאין יותר לאדם אינטליגנטי מה לחפש בטוויטר. גם לא כשראש הממשלה הקודם והנוכחי מקיימים קרב ציוצים, ומתאימים את עצמם לרמת הרעש, הבוטים, הפייק ניוז, הקיצוניות וההטרלות. כבר לא ניתן לקיים שם שיח נורמלי כלשהו, כי הזבל ניצח בנוקאאוט, לא בנקודות. עשרה קבין של טמטום ירדו על העולם, תשעה מהם נדחקו לטוויטר בצווחות רמות.

המסקנה השנייה היא שמילא ההסתה הפלסטינית – הרי בין שאנחנו שמאל ובין שאנחנו מרכז או ימין, אף אחד מאיתנו לא מצפה מהם להרבה - אבל ההסתה שלנו הפכה בלתי ניתנת לעיכול, וחלק נכבד ממנה מתרחש בטוויטר. זה לא משנה מי התחיל או מי אשם – מה שמשנה הוא התוצאה, המציאות. והמציאות היא שהמילים שלנו השתנו. אנחנו לא אותם אנשים מלפני עשור.

הפוליטיקאים חושבים שמילים זה בזול. הם כולה "מתחזקים את הבייס", או "מייצרים רלוונטיות", מה רוצים מהם? הם רק אמרו. לרוב זה גם נכון – הם רק אומרים, ובפועל עושים את ההפך. הרי מה שונה בין מה שמתרחש פה עכשיו לבין מה שהתרחש פה לפני שנה? הטרור הוא אותו טרור, הצבא שלנו הוא אותו צבא. אבל המילים האלו מצטברות, הן יוצרות אווירה, הן משרישות אמונות, והציבור הולך ומקצין, כל מגזר לכיוון שלו. אתם יכולים לספר לעצמכם ש"זה תמיד היה כך", אבל זה שקר. לאורך זמן, למילים חסרות אחריות יש מחיר גבוה.

לכאורה, כולם בסך הכל מגינים על ישראל. מה זה מגינים? בחירוף נפש ממש. בין הזויי השמאל שמבחינתם כל אירוע הוא הזדמנות פז להלקאה עצמית, לבין הביביסטים חמומי המוח שמתנהגים כחבורת מתבגרים בשיעור חופשי, לבין המופרעים שהחליטו להתקרא "הציונות הדתית" – לאדם נורמלי ומתון כמעט לא נותר על מי לסמוך.

הגרוע ביותר בהתנהלות הזו - היא מפילה אותנו כפרי בשל לזרועותיו צמאות הדם של חמאס, שכל מה שהוא רצה כמתנה לחג זה בלגן בירושלים. לשם הגיע הגניוס היהודי בגלגולו המודרני, אם כצקצקן שתמיד יצדיק אלימות פלסטינית, ואם כבריון שמייחל לאלימות פלסטינית כי נדמה לו שזה יקרב אותו לשלטון. אז רק בקשה אחת קטנה – מי שלוקח חלק בפארסה הבלתי נסבלת הזו ברשתות, שלא יקרא לעצמו אוהב ישראל. בלי משים, הוא הפך למתנה באריזה מרשרשת לשונאי ישראל, לא פחות.

חומר בעירה לקיצונים

אחד הדימויים שעפו בטוויטר השבוע היה הדמיה של בית מקדש מודרני לאחר בנייתו על שרידי מסגד אל־אקצא. לשפשף את העיניים ולא להאמין. ההדמיה הופצה על ידי "פטריוטים" נלהבים שמאמינים במדינה יהודית. כל כך מאמינים, עד שנמס להם המוח. כבר עשרות שנים שארגוני הטרור משתמשים בדיוק בטיעון מוכה הירח הזה כדי להלהיט את האספסוף הערבי, ולשלהב את עמי הארצות שלא הבינו שמדינת ישראל רוצה שקט, שלום, ולאפשר חופש פולחן לכל הדתות.

לנו יש הכותל, להם יש אל־אקצא, לנוצרים כנסיית הקבר. מה לא ברור בחלוקה הזו? אפשר לבקר במקומות הקדושים לדתות אחרות, אבל לכבד. לא לתת תחמושת לקיצוני האסלאם שחולמים כבר 73 שנה להכריז עלינו מלחמת דת ובכל פעם מתבדים מחדש.

כולנו מתפלצים נוכח הפייק ניוז הרעיל שחמאס מפיץ ברשתות החברתיות, במטרה לחרפן מפגעים בודדים ולגרום להם להאמין שיממשו את ייעודם ברגע שירצחו איזה יהודי שזומם להם על אל־אקצא. איך לעזאזל ה"פטריוטים" שלנו הגיעו למצב שהם מספקים חומר בעירה לקיצונים ולחולי הנפש הפלסטינים? כדי להדליק את השטח, כדי שעוד יהודים יירצחו, והכל כדי שהם סוף־סוף יוכלו לצייץ בגאווה שהכל משום שיש קואליציה עם עבאס?

התחרפנו, חברים יקרים. מי שכותב "תודה בנט" כשיש פיגוע טרור במקום לחזק את כוחות הביטחון כפי שעשה במלחמה שהייתה פה לפני שנה, הוא שונא ישראל, לא פטריוט. בדיוק כפי שמי שמתנפל על שרון אלרעי פרייס כשהיא יוצאת לטייל עם הכלב הוא מופרע, או מי שמתנפל על מנהלת בנק, או על חיילי צה"ל שממלאים את תפקידם, או על אשתו של זאב אלקין, או על הילדים של עידית סילמן, או על משפחות שכולות, או על העוזרת הפרלמנטרית של ניר אורבך. שום דבר מכל אלה הוא לא "מחאה" אלא רק ליקוי מאורות רציני מאוד.

המנהיג הכי אמיץ

מסגד אל־אקצא הוא קו אדום עבור העולם הערבי. כל אידיוט יודע את זה. משם אנחנו מתרחקים ככל האפשר, ואף ארגון טרור לא יפיל את עם הסגולה למלכודת המטופשת הזאת.

מרוב מריבות פנימיות וניסיון הזוי להוכיח מי יותר נוכל, מי יותר שקרן, מי הפר יותר הבטחות לבוחר ומי יותר ימני גיבור על־חלל, שכחנו דבר פעוט שנקרא "איך להתנהל בחוכמה". שכחנו שאנחנו וילה בג'ונגל. שאנחנו זקוקים ליחסים הטובים שבנינו עם מצרים, ירדן, טורקיה, סעודיה, איחוד האמירויות. שכחנו שיש לנו אויבים. שאין צורך להתנהג כמו מטומטמים כדי "להוכיח" שהתעמולה שלנו "צדקה".

גם שכחנו שיש לנו רצון במגזר ערבי עם פחות פשיעה, יותר אופק ויותר נכונות להשתלב במדינת ישראל. מנסור עבאס הוא המנהיג הערבי הכי אמיץ שהיה פה מאז קום המדינה. השעה הנוכחית היא לא רק המבחן של המגזר הערבי, אלא גם של מדינת היהודים. עבאס הולך נגד הזרם של הקבוצה המיידית שלו, מתמודד בקור רוח מול הרפש של איימן עודה, אחמד טיבי, עאידה תומא סלימאן ועופר כסיף. הוא סולל דרך חדשה.

איך הגענו למצב שעל אומץ הלב הוא חוטף מאיתנו על ימין ועל שמאל, תרתי משמע? במקום שיזכה מכולנו לעידוד, הוא חוטף צעקות על "תמיכתו בטרור" ו"מועצת השורא". במקום שנעמוד איתן כעם אחד מול הנזיפות מירדן ומטורקיה, כשאנו יודעים שכמו תמיד כוחות הביטחון עושים את המקסימום כדי להתמודד עם הטרור, אנחנו נכנסים זה בזה, וכך עוזרים לטרוריסטים ולנוזפים כי זה אולי ישרת אותנו פוליטית באיזו פנטזיה הזויה.

היהודי מודל 2022, מסתבר, אוהב ערבים שמשתפים פעולה רק אם הם בקואליציה שלו, ולא אם הם חלילה משתפים פעולה עם היריב הפוליטי, שהפך גרוע יותר מהאויב. עם סיום חול המועד, ומתוך תקווה בת שנות אלפיים שלעולם לא תאבד, נביע תפילה לכך שנתעשת.

שנשתחרר מהשעבוד לטמטום שהשתלט עלינו, מרוב צדקת דרך וחוכמה. כרגע נראה שהגניוס היהודי הביא אותנו להיות קצת יותר מדי דומים לפלסטינים – לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנות, ומפוצלים באיזה צדק קדוש שלא מאפשר לנו לשתף פעולה. נפלא.