עבורי השואה היא עניין יומיומי ואישי. סבתא שלי, לילי־אמיליה יודקובסקי, ואבא שלי, מיצסלב־מיכאל אתגר ז״ל, היו ניצולי שואה. המשפחה שלי נטבחה בגטו ורשה ובמחנות ההשמדה. בירי ובגז.

כמו רבים מאחינו ואחיותינו. סבתא ואבא שרדו. אחרי שכל משפחתם נרצחה, כולל אחיו התאום של אבא, הדוד שלי סטפן, שהיה בסך הכל בן חודשים ספורים במותו, סבתא החליטה לברוח מהגטו. חודשים ספורים לפני מרד גטו ורשה היא הצליחה ויצאה משם. אין לי מושג מאין אישה שאיבדה את כל אהוביה ובנה גייסה כוח נפשי למשימה כמעט בלתי אפשרית, אבל סבתא הייתה גיבורת על כנראה. אין דרך אחרת לתאר את מה שעשתה.

היא חמקה מהגטו, וכשלוש שנים נעה ונדה עם אבא שלי על הידיים. פליטה בארצה, פולין, כשהשניים חיים תחת שם בדוי, עם תעודות מזויפות. מסתתרים. שורדים. יום אחרי יום וכנגד כל הסיכויים. אישה פגיעה ותינוק, לבדם מול המכונה הנאצית.

היום, אחרי שהפכתי לאבא לשתיים, אני מנסה להבין: איך חייתה כך, בפחד תמידי, כשהמוות אורב בכל פינה לה ולתינוקה הקטן? כיצד דאגה לאוכל עבורו? לתרופות? כמה עוצמה נדרשה להשאיר את אבא בחיים? הסיפורים שחשפה בפנינו על מה שעברו היו מסמרי שיער ושוברי לב. פעם תיארה איך תקופה ארוכה חיה באכסניה מרוחקת שאליה נהג קצין נאצי להגיע בקביעות, ובכל פעם שהופיע ביקש לשחק עם אבא־התינוק החייכן בעל העיניים הכחולות.

הקצין אהב להקפיץ את אבא על הברכיים ולומר: איזה תינוק ארי יפה. סבתא השיבה בנימוס וכבשה את הפחדים האיומים שהרגע הזה ורגעים אינסופיים כאלה טמנו. לי רק נותר להעריץ את מעשיה ואת גדולת הנפש ולהנציח. שתי בנותיי גויסו בעל כורחן למאמץ הזה: הבכורה, מיכאלה, נקראת על שם אבי, והקטנה, אמי־אמיליה, נושאת את השם של סבתא. לפעמים אני תוהה: האם הייתי מסוגל בתנאים כל כך אכזריים להציל, כמו סבתא, את משפחתי? האמת? לא יודע.

סבתא שרדה גם הודות לטוב הלב של אחרים - גויים, פולנים, שכנים ומכרים שסייעו לה, תוך סיכון ממשי של חייהם. היו גם כאלה באירופה האכזרית של המאה הקודמת. חסידי אומות העולם. כ־80 שנים חלפו מאז והרוע שוב מרים ראש באירופה. טבח אלים ונטול רחמים פוקד את היבשת. נכון, ההבדלים עצומים בין מה שקרה לנו ובין מה שמתרחש היום באוקראינה, ועדיין מחובתנו לסייע.

התמלאתי צער עמוק כשגיליתי שהממשלה הנוכחית סגרה את הגבולות בפני פליטים אוקראינים שביקשו להגיע לכאן. אלמנות, יתומים וזקנים מצאו בארץ קהות חושים כששיקולים פוליטיים קרים גזרו את דינם. במדינת ישראל החזקה והמשגשגת צריך לנהוג אחרת. אם לפני 80 שנה חלק מהאנשים שסייעו לסבתא היו מתנהלים כמו מקבלי ההחלטות כאן, לא בטוח שסבתי הייתה שורדת.

ביום הזה אני זוכר את החלק מהמשפחה הנהדרת שלי שלעולם לא אזכה לראות, את הנרצחים, הנספים והשורדים, ההולכים ומתמעטים, שחייבים לדאוג להם ובצורה טובה יותר, אבל גם את הזכות והחובה שלנו להיות תמיד בני אדם, בטח כשהעם היהודי בשיא עוצמתו.