הדרך היחידה לצלוח את הישראליות היא אדישות. אכפת לכם - לא תשרדו. צריך לפתח ציניות בריאה בפינה המזרח־תיכונית הזאת שלנו. להסתכל על הדברים מלמעלה, בקרירות, בחוסר חשק ובהיעדר רצון להיות מעורב. אל תיכנסו לבריכה, אפילו אל תשתכשכו בה. צפו מהצד. כי אחרת, הרי אפשר להשתגע, כמו שאומרת ההולוגרמה של שמעון פרס בטייכר וזרחוביץ': לאבד את זה לחלוטין, לכעוס להתעצבן, להיטרק, לזעום ולצעוק על הטלוויזיה. רק ישראלי מפתח מיומנויות של דיבור חד־כיווני עם מסך שאינו עונה.  


עצבים מביאים מחלות. כעסים סותמים עורקים. קריזה גורמת לכאב ראש. אדישות היא הכלי היחיד לשמור על בריאות ושפיות.

האפתיות אינה תכונה מולדת. האדם נולד סקרן דווקא, ואכפתי. מלא עניין ורצון לדעת עוד. הוא מתרגש ושש לקראת. עיניו נפערות בתדהמה. הוא מתעצב ובוכה, ואז צוחק ושמח. אם הילד מגלה אדישות הוא נשלח להסתכלות. כל הקסם בילדים הוא היכולת שלהם להתלהב עד אין קץ מגלידה או צעצוע. אך החיים בארץ מחייבים אותנו להיגמל מהתכונות האינפנטיליות המקסימות האלה, ולגדל עמוד שדרה של שוויון נפש.  

במערכת הבחירות הסוערת של 88' כולם לקחו חלק פעיל כזה או אחר, או לפחות נטענו רגשית מהמערכת. אחרי ארבע מערכות בחירות רצופות, כבר למי אכפת. לוקח זמן להבין שאין באמת הבדל בין ימין ושמאל. במרחק הזמן, היריבים הגדולים פרס ושמיר היו אותו אדם. גם ביבי וגם רק לא ביבי הם אותו אדם. כולם פוליטיקאים ציניים. מחפשים כוח, כסף, כיסא. רוצים השפעה ולא יודעים מה לעשות איתה. נהיים מושחתים בדרך כזו או אחרת. חלק יותר, חלק פחות. האחד בחמגשיות השני בוולט.

אין באמת סיבה לכעוס על ח"כית עידית סילמן שעזבה את הקואליציה וגם אין טעם להתלהב ממנה. אין צורך להתרגש מאמירות תמוהות של שלמה גרוניך או מאמירות טרוליות של יאיר גולן. שוו בנפשכם שלא היה לכם אכפת מכלום. שתצפו בתצוגת המסכנות המעושה של שי־לי שינדלר בטלוויזיה, שמנסה לחלוק איתנו את הקשיים בהתמודדות עם 300 מיליון דולר רק כדי לקושש אמפתיה, ולא תנידו עפעף או תכתבו פוסט נזעם. מנגד, גם לא תתרגשו מקבצנים, ושלא יהיו לכם ייסורי מצפון מלהגיד להם לא. נסו להאמין שהמינוס שלכם בבנק אינו עניינכם. אין לכם כסף? שהבנק ידאג. יש ריבית ? שתהיה. אל תיכנסו לחשבון. לא רואה, לא יודע מה קורה. רחוק מהעין רחוק מהלב.

אין תורים למשרד הפנים לעשור הקרוב וצריכים דרכון? ותרו על חו"ל. במקום פלורידה סעו למכמורת. הים אותו ים, הבעיות אותן בעיות גם אם טסתם לחו"ל וגם אם לא. המדינה כבר בת 74 והבנו מה הכיוון. יותר טוב כבר לא יהיה. להפך. דור ה־Z מומחה בזה. הטיק טוק הוא מכונת טאטוא המעורבות החברתית היעילה ביותר אי־פעם. 15 שניות ועברנו לעניין הבא. שום עומק, שום טרדה. אתה בוהה ומדפדף הלאה בהרגשה שתכף יהיה משהו מעניין יותר. ואין. אבל אולי הפוסט הבא. וגם לא. הכל אותו דבר. רק נהיה גרוע יותר. דור בוהה וגולל. צופה וזורק.


תראו את נתן זהבי, כבר 50 שנה הוא עצבני, זה עזר לו במשהו? ממש לא. אז שיהיה זהבי אפתי. מיתוג חדש. יעלו מאזינים ויתלוננו על הממשלה, ובמקום לקלל, הוא יגיד בסדר, אפשר לחיות עם זה, תודה שהתקשרת ולמאזין הבא.

הבעיה שהישראלי לא יכול להיות אדיש. אנחנו עם חם מכדי להתעלם. שומעים חדשות ומתעצבנים. אם היינו מדפדפים היינו נורווגים. הישראלי חם ודואג. הוא יודע שכל דבר עלול להגיע לפתחו. ומה שעלול להגיע - יגיע ויפגע. כל טיל שנורה אל שטח פתוח עלול לפתוח מבצע, מערכה או מלחמה. והבן בצבא, האחיין ביחידה או הנכד מתגייס. איך אפשר שלא יהיה אכפת. המדינה היא כמו חברת הוט, אם אתה שייך אליה, לעולם לא תוכל להתנתק. אנחנו עם שנמצא בעת ובעונה אחת בפחד, בחרדה ובפוסט־טראומה מתמשכת. לא רק מהשואה אלא גם מכל מה שבא אחריה.
כדי שאנשים יתחילו לחיות טוב, צריך שיחלפו 40 שנה במדבר של אקטואליה. שלא יקרה כלום ושנשכח מהכל. ואז, כשהמדינה תהיה בת 120, נוכל לפתח דמנציה בריאה ולשכוח מעברנו המאמלל. מבולבלים, מסוחררים ואדישים, נתחיל לחיות.