מה גורם לאדם להתעורר יום אחד ולרכוש כרטיס לחוץ לארץ? | מרסל מוסרי

זו כוסית האוזו השלישית שלו, מולו נמל קטן, ים גדול ושקט ואיש שמן שמעשן סיגריות בשרשרת ומסדר בכל כמה דקות את שורת האופנועים המחכים לתייר שיגיע וישכור אחד מהם. באי הזה לא צריך רישיון לאופנוע, אם תבקש קסדה, יצחקו לך בפנים, ואם תשאל על ביטוח, יסרבו להשכיר לך. הזמן עובר, מתפתח ומתקדם מחוץ לאי. האי הזה נשאר של פעם, בלי בירוקרטיה ובלי משטרה. כלומר, יש שוטר, אבל ליד כל שוטר יש גם סמטה, שם אפשר להשחיל בקשיש והכל בא על מקומו בשלום.

בדרך כלל הוא לא שותה כל כך הרבה אלכוהול. פעם שתה, כשעוד היה נער פוחז המבקש להרשים. הוא התחיל בבירות, המשיך לערק ובימים שרצה ממש להרשים מישהי, הביא עמו בקבוק יין, אף על פי שיין הוא לא אוהב עד היום. החיים הרחיקו ממנו את הצורך באלכוהול. הרוב היה טוב, אישה נאה, אם כי קצת שקטה לו מדי, ילדים שצעדו תמיד בדרכים טובות ומקובלות ועבודה שלא השתנתה, בכלל, אפילו המתחם שבו הוא עובד נשאר באותו המקום כבר 30 שנה ועם אותו הציוד בדיוק, קצת כמו האי הזה.

אז בשביל מה הוא צריך לשתות? וגם אם היה שותה, נו, עם מי היה צוחק? עם החברים המשותפים שלו ושל אשתו? הם צוחקים מ"סברי מרנן", מננסי ברנדס, מבדיחות צבאיות נושנות ומקצת קיטורים שגרתיים על נישואים. בשביל מה הוא צריך לשתות? כדי לראות את אשתו יפה יותר? היא יפה גם ככה ולעולם לא מסרבת לו, גם לא מראה רצון מיוחד, לא יוזמת או מסתכלת עליו תוך כדי, אבל גם לא מסרבת. בשביל מה הוא צריך לשתות? כדי לברוח לעולם אחר? זו כפיות טובה, בסך הכל בעולם שלו אין רע.

היא לא מגיבה, פותחת את הארון השחור שרק הזמינו, מוציאה שלושה זוגות מכנסיים קצרים, כמה חולצות קצרות, מכופתרת אחת. "אם היא מתקמטת לך", מסננת תוך כדי, "בקש מהחדרנית שתגהץ לך ותן לה טיפ", אמרה. כמה תחתונים, לעזאזל, גם את התחתונים היא בוחרת לו ושואלת אם יש לו מספיק יורואים.

הוא רואה שהיא לחוצה ויודע שבסתר לבה היא לא באמת רוצה להצטרף, כי זה היא והוא. כדי להצטרף היא צריכה את לאלי חברה שלה ובעלה, או אתי אחותה ובעלה, או את ישראל חבר שלו ואשתו. היא אוהבת "זוגות", ככה היא קוראת לזה, והוא שונא את הדרך שבה היא אומרת את זה. "מה יש? נהיה כמה זוגות". בכל יום הולדת, בכל יום נישואים, בכל שישי, בכל שבת, "יושבים כמה זוגות". לא פעם תהה אם היא באמת אוהבת אותו או משתמשת בו כדי להיכנס למילייה הזוגות.

"אתה בטוח?", שאלה אותו לפני שיצא מהבית ופתאום ראה קצת דאגה בעיניה, "אתה לא רוצה שנבוא? אולי נקרא לבנים שיבואו עם הכלות, לא צריך חברים אם לא בא לך". "אני אחזור מהר, אל תדאגי, צריך קצת שקט", אמר לה והתחלחל מהמחשבה על לשבת עם בניו וכלותיו ולהיות האבא הגדול שהוא תמיד.

כשהיא מתיישבת לידו, אישה לא יפה כל כך, בת 50 לערך, הוא כבר די סחרחר, קרני השמש חודרות יותר והאיש שמעשן בשרשרת גורם לו לצחוק בקול, כשהוא כמעט תופס תייר לאופנוע וברגע האחרון התייר שוכר אופניים רגילים מהדוכן שעל ידו. "אתה ישראלי", היא פונה אליו. הוא מביט עליה ומזדקף בכיסאו, מפסיק לצחוק ומסדר את חולצתו, לרגע ברח והנה כבר שב.

"כן, ישראלי", אומר. היא לובשת בגד ים שחור אף שהיא די שחומה וזרועותיה קצת מדולדלות, יש לה חזה גדול שחריצו מציץ מבעד לבגד הים, שערה אסוף ולצווארה שרשרת צמודה עם אבנים צבעוניות. היא לא מגיבה, שותה כוס יין לבן ואוכלת קצת מהחמוצים שעל שולחנה. הוא חושב רגע, שנים שלא נכנס לשיחת חולין עם אישה. בדרך כלל, כשקורה דבר כזה, אשתו לוקחת את המושכות והוא משפיל מבטו, גבר של אישה אחת לא צריך זרקור מיותר. אבל עכשיו הזרקור הוא השמש, וזו חזקה מהכל.

"יאמאס", הם צועקים לו חזרה ופתאום הוא מרגיש את המטרה שלשמה הגיע הנה, אף שלא סומנה, לא נרמזה והוא בעצמו לא ידע מה היא, הוא מרגיש את שכבות הבצל המסריחות כל כך מתחילות לנשור ולנשור ולנשור וריחן מתחלף בריח ים ואוויר נעורים. "כעסו עלייך שעברת לפה?", הוא שואל. המלצר מביא לו את האוזו והחמוצים.

היא לוקחת את ההצעה ומקרבת את הכיסא אליו, לרגע לבו דופק יתר על המידה, אין סיכוי שיבגוד בזו שארזה את בגדיו ואת חייו. היא ביתו, אם ילדיו, עולמו כולו, ובכל זאת, ובסוגריים מאיימים, קרבת האישה השחומה נעימה לו.