השעה 10 בבוקר, אני יושב על כיסא משרדי שחור, לצדי כוס קפה שחור, קופסת סיגריות חצי ריקה, ואני מנסה לחשוב מה בעצם עשיתי היום, אתמול, לפני יומיים, שלושה, איפה הייתי ומי הייתי ושום דבר לא עולה לי בראש.
שום דבר חשוב. התרוצצתי בין הגן של הילדה לבית הספר של הילד, הצטופפתי עם רבים וטובים ועצבניים בפקקים, שילמתי חשבונות, ראיתי חדשות, תליתי כביסה, הורדתי כביסה, קיפלתי כביסה, השבתי להודעות, עניתי שאני אהיה פה ואהיה שם בזמן הזה או ההוא, חיממתי אוכל, הרתחתי מים, מזגתי לכוס, הוספתי כפית קפה, ערבבתי, הלכתי לגן שעשועים עם הילדים, חייכתי לכמה שכנים שראיתי בדרך, אמרתי שלום, שאלתי מה קורה, הכל בסדר אצלם, הכל בסדר אצלי, קראתי איזו ידיעה באינטרנט על זה שליאונרדו דיקפריו לא יגיע לארץ (אבל הגיע בסוף), אחר כך קראתי ידיעה על זה שגם ג׳סטין ביבר לא יגיע, אחרי זה קראתי ידיעה על זה שקורטני קרדשיאן לא תגיע.
תהיתי מי כן מגיע, קניתי סיגריות בפיצוצייה ליד הבית, על הקופסה היה כתוב שאני עומד למות, לא האמנתי לזה, הצתי סיגריה, הסתכלתי למעלה וניסיתי להבין אם השמש הייתה מספיק טובה וחזקה לדוד המים, מילאתי דלק, בזמן שתדלקתי הופיעו על מסך המגע של המשאבה כל מיני פרסומות של כל מיני מוצרים שאפשר לקנות בזול בחנות הנוחות של תחנת הדלק, לא קניתי, הילד שאל אותי איזה מספר חולצה הייתי כשהייתי בגילו ושיחקתי בנבחרת הכדורסל של המועצה האזורית באר טוביה, לא זכרתי, אבל כן זכרתי את היום שבו התקבלתי לנבחרת. ההודעה הגיעה במכתב, כמעט ולא נשמתי כשפתחתי אותו וקראתי את הבשורה, מאז עברו 30 שנים, אני בדרך כלל נושם, לעתים, ברגעים נדירים בלבד, לא. ואני חי בין הרגעים האלו, חוצה את ימיי בקצב הסידורים והפקקים שהפכו לדבר הכי יציב בחיי בשנה האחרונה.
אין לי יותר מדי זמן לחשוב בין כל זה, וגם כשיש לי, אני בוחר שלא לחשוב אלא להציץ על מסך הנייד או המחשב בניסיון למצוא משהו ששווה להתעניין בו. אני מוצא שאני מתעניין בדברים שמשקפים את חיי הקטנים: פרסומות של מבצעים על מדיחי כלים (הרבה זמן אני שוקל לרכוש מדיח טוב), אתרים של כיווץ קובצי PDF (לאחד מהאתרים קוראים I love pdf ואני אוהב אותו כמו שהוא אוהב קובצי PDF), אתרים של מתכונים להכנת אוכל ב־10 דקות וכתבות על ניהול זמן.
באחת הכתבות האלו ראיינו גורו של ניהול זמן, והוא אמר שממוצע השבועות שאדם חי הוא 4,000 בלבד. ״היית חושב שזה יהיה הרבה יותר״, הוא אמר בכתבה, ״כדאי להכיר באמת, שאנו אנשים עם זמן מוגבל בעולם עם אפשרויות בלתי מוגבלות. זאת הדרך להתחיל לעשות דברים בעלי משמעות בחיים". ניסיתי לחשוב מה עשיתי בחיים שלי שיש לו משמעות. הוצאתי ספר, סדרה, הייתי אנקדוטה בסוף השבוע של קוראים רבים של העיתון הזה, אמרתי כל מיני דברים בטלוויזיה, חלקם היו חשובים, רובם לא, הבאתי שני ילדים לעולם, פעם אחת קפצתי למים באמצע הלילה בחוף התופים ביפו והצלתי מישהי שניסתה להתאבד.
אבל מה זו בכלל משמעות? המונח ״משמעות״ הוא די מוגבל למה שאומרים לך שהוא אמור להיות. אומרים שילדים והגשמה מקצועית מביאים איתם תחושת משמעות. כשאני משיל מעליי את מה שאומרים, אני לא בטוח בזה, ואני בכלל לא בטוח שיש דבר כזה משמעות. בעצם, פעם הייתי הפרזנטור של רשת ההלבשה תמנון והפכתי לפוסטר בכניסה לחנויות, אני מניח שבזה אולי יש משמעות. בעצם עזרתי לאנשים לבחור בגדים בתמנון, לא כל אחד יכול להגיד שהוא עשה דבר כזה בחייו.
האמת היא שאני לא מנהל את החיים שלי, הם מנהלים אותי. אני אדם מובס, שהחיים הקטנים שלו כבשו אותו ומנהלים אותו. אני כמעט ולא מתנגד לשום דבר, אלא פשוט מגיב ומבצע את מה שהחיים מזמנים לי. אני באמת לא בטוח שאני עושה משהו שהוא לא תגובה למשהו אחר שהחיים מסדרים לי. אני לא בטוח שאני בכלל יודע לעשות משהו שהוא לא תגובה למשהו אחר. יש לי קבוצת וואטסאפ שפתחתי עם עצמי ואני כותב שם הודעות לעצמי על פרוצדורות שאני צריך לבצע. זוהי הקבוצה העצובה בעולם.
המקום היחיד שבו אני עומד על שלי ונלחם נגד תנועת החיים ונגד ההיגיון והרצון והנוחות והחשק זה במאבק שלי להישאר נקי וחופשי מסמים עוד יום, עוד שעה, עוד דקה, עוד שנייה. יש לי תכף שנת ניקיון מאז הפעם האחרונה שוויתרתי לרגע ויצאתי לחפש אושר סינתטי בחסות יותר מדי תרופות מיותר מדי סוגים. אני הולך לקבוצות תמיכה כמעט כל יום ומדבר עם מכורים אחרים, מדי פעם אני גם מבקר אסירים באגפי שיקום בכל מיני בתי כלא בארץ ומדבר על המאבק שלי במחלת ההתמכרות. נראה לי שאני ממש טוב בזה, אני טוב בליפול ואז לדבר על זה ולנתח את זה. אינני אלוף העולם בליפול כמו חנן בן ארי, אבל אולי אלוף הארץ, אפילו אלוף אירופה.
אני חושב שכשאני נמצא שם, בקבוצות התמיכה ובבתי הסוהר, זה הזמן היחיד שבו אני מרגיש שאני נוכח באמת בחיי ושאני מביא איתי משהו. איזו בשורה על איזה חיים אפשריים וחופשיים מזוועות ההתמכרות. אני גם לא אומר לאף אחד שהחיים מדהימים, כי הם לא. נגזר על האדם לחיות את חייו בקטן ובתשלומים של כרטיסי אשראי ולנוע בין משימה קטנה למשימה אחרת. אני רק אומר שבתוך כל זה כדאי לו לאדם שיהיה לו דבר אחד לפחות שהוא אמיתי ושהוא גדול יותר מעוד איזה סידור או פרוצדורה - גדולים וחשובים ככל שיהיו - ואם במקרה האדם הזה נרקומן, אז כדאי שהדבר הזה יהיה ניקיון מסמים. אם הוא לא נרקומן, אז האפשרויות שלו הרבה יותר גדולות ורחבות.
השעה כבר 10 וחצי. אני יושב על הכיסא השחור. כוס הקפה כמעט ריקה. אני חושב שכדאי להתחיל לכתוב את הטור הזה - שהוא הפרוצדורה האהובה עליי.