הסרטון הזה מתאים גם לתיאור דברים אחרים בישראל. שרי אוצר (בממשלה הזאת ובממשלות קודמות) יכולים לשיר בקצב ראפ: "לקחתי את הכדור, הקפצתי אותו, זרקתי לסל, פספסתי". כאשר מעל הראש שלהם יש כתובת: הורדת מחירי הדיור. שרי תחבורה (בממשלה הזאת ובממשלות קודמות) יכולים לבטא את המילים האלה כאשר מעל הראש שלהם הכתובת: תוכניות לתחבורה ציבורית ראויה.
נתניהו יכול לדבב את המילים: "לקחתי את הכדור, כדררתי, זרקתי לסל, פספסתי", ומעל הראש הכתובת: סיפוח יהודה ושומרון. ראש הממשלה בן ארבעת המנדטים יכול לבטא את המילים: "לקחתי את הכדור, הקפצתי אותו, זרקתי לסל, פספסתי". ולא צריך שום כתובת מעל ראשו.
לא נגענו: 'פעמיים הייתה ליהודים מדינה ריבונית ומאוחדת בארץ ישראל. 'בפעם הראשונה היא התקיימה 80 שנים ואז התפצלה לשניים בגלל סכסוך פנימי. בפעם השנייה היא התקיימה כ־77 שנים ואז איבדה את ריבונותה לרומאים בגלל סכסוך פנימי. מדינת ישראל היא ההזדמנות השלישית. כעת המדינה בשנתה ה־75. כולנו עומדים למבחן בשאלה האם נשכיל לצלוח את העשור השמיני כמדינה ריבונית ומאוחדת, או שניכשל שוב בגלל סכסוכים פנימיים?'.
"תלמידים יקרים, מזמן לא ראינו מילים מעודדות כל כך. לא אנחנו אמרנו שישראל עומדת בפני סופה. לא אנחנו אומרים שספק אם היא תשרוד עוד שנים ספורות. ראש ממשלת ישראל אמר זאת באיגרת לכל תושבי המדינה הציונית. בדיוק המילים שגם אנחנו אומרים.
"אתם רואים? לא צריך להתייאש. לא צריך לוותר. רבים לעגו לנו כשאמרנו שקץ המדינה הציונית אפשרי. הנה, בבקשה, כולכם קראתם. כאשר ראש הממשלה היהודי מדבר על קץ ישראל כאפשרות ודאית אם לא יבחרו בו, זה מראה עד כמה האפשרות הזו איננה רק חלום, היא כבר קרובה. נשאב נא עידוד ממילים אלה. למחר אנא ללמוד את המילים הנפלאות האלה של איגרת בנט בעל פה".
נכנסתי לאולם המשפט הזה באחד מימי תחילת החודש הזה, ישבתי בשקט, ממלא כמו ילד טוב אחר כללי בית המשפט, מרים כלפי מעלה שולחנון פורמייקה קטון, כמו במטוסים, ומנסה לכתוב מעט ממה שאני רואה סביבי.
החלונות פתוחים ואוויר ירושלים הצלול זורם פנימה. באולם היבשושי הזה יש, אני סופר, 22 או 24 אנשים בסך הכל. זה כולל את השופטים, את התובעים ואת הסנגורים, את העד שלמה פילבר, כמה אזרחים סקרנים, ועיתונאים שמקלידים במהירות את הנאמר מפי פילבר ומי שחוקרת אותו. השופטים שותקים רוב רובו של הזמן.
אין אפשרות להעביר את כל הנאמר. גם אין טעם, זה נשמע כמו בליל רכילות אינסופי ללא כיוון. לא באתי לדווח על הנאמר, את זה עושים עיתונאים חרוצים שיושבים באולם. אדם מדבר 100 מילים בדקה, בשעה זה 6,000 מילים. המשפט מתקיים כמה שעות כל יום. העיתונאים יפרסמו בין 500 ל־1,500 מילים לכל היותר, והגרסאות שמתפרסמות יהיו שונות זו מזו.
מה שיכתוב אלי ציפורי, שנמצא באולם ודיווחיו גם משודרים באתר המופלא של כנרת בראשי, לא ידמה למה שתכתוב העיתונאית העצמאית אור־לי ברלב, שגם היא מקלידה שם במרץ, איתמר לוין כתב חדשות ניוז 1 לא יכתוב מה שיכתוב תומר פרסיקו מהעין השביעית, או יובל אראל מחדשות 12 שהיו שם. זה גם לא יהיה זהה למה שידווחו אביעד גליקמן או ברוך קרא, שכלל לא נמצאים באולם.
השופטת היא היחידה באולם עם מסיכה. אין הדר, והגלימות של עורכי הדין לא מוסיפות הדר, הרשלנות הישראלית ניכרת גם בלבוש. הגלימה זולגת לה לצד, וחושפת כתף לבושה בלבן. אני חייב להזכיר שבזמן שהלכתי במסדרונות בית המשפט ראיתי מראה שהיה קשה לי מנשוא: אנשים מובלים באזיקים, מוקפים שוטרים. אני לא מסוגל לעמוד במראה הזה, שממחיש כמה אכזריות יש בתהליכים המשפטיים הלכאורה שקטים האלה.
יש גם אזרחים שבאים לראות את ההצגה. אחד מהם אומר לי: "זה מעניין מאוד. זה מחזיר אותי 50 שנה אחורה לתקופה שבה הייתי בברית המועצות. שם קראו לזה טריבונל". אחרי שחזרתי הביתה, קיבלתי וואטסאפ מיעל פרידסון, כתבת וואלה! ששמחתי להכיר, שהייתה באולם: "מעדכנת אותך שאחד הנוכחים באולם אובחן עם קורונה". תיק 4000 הזה ממש מסוכן לציבור. אני בסדר. היא בסדר.
התרעות פיקוד העורף