ישנם רגעים מכוננים בחייו של אדם, שבהם הוא יעמוד מול המראה או ליד השתקפות אחרת של פניו וגופו, יביט במבט מעמיק ובוחן בכל קמט וקמט שנוספו עם השנים, יהרהר ארוכות ואז יאמר לעצמו באכזבה שמהולה בקריאה כנה של המציאות, תוך כדי שחרור אנחה מיוסרת: ״כמה שאתה סתום!״. קרה לכם? עבורי זו כרגע המציאות.

בימים אלה ממש אני מכיר היטב ומקרוב את החוויה הזו, אבל לא רק מול המראה. כמעט בכל רגע נתון משהו מזכיר לי את העובדה שבשל חמדנות ובגין מה שסבתי נהגה לכנות ״עיניים גדולות״, נכון לעכשיו אני נמצא בהפסדים פיננסיים מעצבנים ביותר. אני צועד ברחוב ומגדף את עצמי. עושה ספורט ומטיח בי האשמות פנימיות. אסכם זאת כך: חיי מתנהלים בשלב הזה כוועדת חקירה ממלכתית ואישית בלתי פוסקת, שבה אנוכי גם הנאשם, גם השופט וגם העד המרכזי.

הכל התחיל לפני מספר חודשים: התוכניות הכלכליות ומדורי הכלכלה (הם אשמים, תמיד כדאי למצוא אשם נוסף מלבד עצמך) לא הפסיקו לבשר על הנתונים הכבירים של הבורסה, שמניבה רווחים יוצאי דופן עבור המשקיעים. הטירוף היה כל כך מרחיק לכת, שעל פי מה שהשתמע מבין השורות, מספיק היה לעבור בקרבת המוסד הפיננסי המכובד או רק לחשוב עליו כדי להתעשר. יום ולילה סיפרו לנו על העליות בשערי המניות ועל המיליארדרים החדשים. זה קנה יאכטה, וההוא כבר רכש מטוס פרטי שלישי. ירוק בארץ וירוק בחו״ל.

אכן, המספרים היו מרשימים. 100% ו־200% רווח במינימום, אלפי אחוזים במקסימום. פראייר מי שלא קונה. אנוכי טיפוס חשדן ולכן המתנתי והמתנתי והמתנתי. השוק התאושש בתום מכת הקורונה הראשונית שריסקה הכל ועדיין נותרתי בחוץ. השוק עלה ונסק, אבל אני חיכיתי. החגיגות היו בשיאן ובכל זאת, שריר לא זז בגופי. שום הוראה לא ניתנה. הכסף נשמר בבנק כשנוח ונעים לו. מדי פעם הבטתי על החסכונות שלי והם השיבו בקריצה כאומרים: ״שמור עלינו. הגענו לכאן על גב העבודה הקשה שעשית״.

אבל אז החלה הדודא. ״לא יכול להיות שכולם עושים בוכטות ואני מחמיץ את העניין״, דחקתי בעצמי. הגירוד הלך והתעצם. העניין העכיר את מנוחתי. בשום אופן לא הייתי מוכן להישאר מחוץ למעגל, עני ואביון בעוד כל השאר מחזיקים בסטיפות. רציתי למצוא כיוון להשקעה. התקשרתי לחבר שעשה הון במניות, כזה שיודע ותמיד מדייק בתחזיות סביב שוק ההון. בעבר המליץ לי במה להשקיע, אבל מעולם לא עשיתי כדבריו. זה היה בגלל שמרנות, זהירות ופחד. לפני שנים הציע לי לקנות ביטקוין ולשים כסף בטכנולוגיה שהתפוצצה במועד מושלם, אך נמנעתי.

כעת החלטתי שאפעל אחרת וסחטתי את הטיפ ממנו (איכשהו, תמיד צריך לסחוט מידע במקרים האלו. משום מה יודעי סוד בעולם הכלכלי לא ששים לשתף. נראה שהם מאוגדים באחווה סודית של מוחות עילית ולאדם מן המניין אין מקום בקרבם, ואם יכוונו אותך בסופו של דבר, זה בדרך כלל באגביות שמשוחררת בחוסר רצון). בסיום התפתלויות והתחבטויות מצדו, זכיתי להיות שותף בסוד.

חמוש בתוכן הנכסף שמתי חבילה על מניית הזהב שבה נתלו תקוותיי. עוד לא נרגעתי מהרכישה ופגשתי מכר אמין אחר שסיפר על מניה נוספת שערכה רק עולה ועולה. ״זה שבוע המזל שלי״, מלמלתי בלילה מתוך שינה ולכן גם עליה שמתי סכום נאה. איזו התרגשות. בקרוב אקנה חללית. אחת לפחות.

אך הפלא ופלא. זמן קצר חלף מרגע ההשקעה והחלה המלחמה באוקראינה. באחת הכל צלל. יום אחר יום, דקה אחר דקה, ממוני הלך והצטמצם. בוול סטריט נוגעים בקרקע. חברות ענק בנוקאאוט, ואני הקטן באמצע. עם ההפסדים החלו מפחי הנפש. ההלקאה העצמית. הירוק הפך אדום גם בנשמה, והחבר הגאון היה לאחיתופל.

ארגיע את קוראי הטור: מדובר בכמה אלפים בודדים. ספור ומועט. לא כיף, אבל לא ממוטט, ועם זאת, אין בהיקף הנזק כדי לרכך את הרגשת הטמטום הכללי שאוחזת בי מאז. התחזיות כרגע מלחיצות אפילו עוד יותר. השוק הולך לפח. הלכו הג׳ובות. לפחות לכמה שנים טובות. זה כנראה סופו של כל חמדן.