גם כשהוא מגיע לגיל 80 וצובר פי שניים שנות חיים משותפו ג׳ון לנון, שנרצח בגיל 40, עדיין רודפת את סר פול מקרטני ההשוואה הבלתי נמנעת והבלתי פוסקת ביניהם, כמו גם צלו הארוך והכבד של חברו המת, שנותר צעיר ולא זכה לחוש את מגע הבוטוקס על מצחו. התחרות הצמודה והיריבות הסמויה בין השניים, שיצרו את הדרבי הסוער והפורה ביותר בשנות ה־60 העליזות, לא הלכו לשום מקום ונותרו בעינן עד היום. למזלם הגדול הם שיחקו באותה קבוצה ובכך הפיחו לחן באמירה האלמותית המיוחסת לבן עירם, המנג'ר האגדי ביל שאנקלי, שלפיה שתי הקבוצות הטובות ביותר באנגליה הן ליברפול וקבוצת המילואים שלה. והשאלה הזו - מי מבין לנון ומקרטני היה הקבוצה הבכירה של ליברפול ומי קבוצת המילואים - תישאר כנראה פתוחה לתמיד.
לפי כל תורת סטטיסטיקה הסיכוי ששני הסונגרייטרים המוכשרים בהיסטוריה יצמחו באותו אזור חיוג, פחות או יותר באותה שכונה וגם בדיוק באותן שנים הוא אפסי. כך גם האפשרות שיאפסנו את האגו בבית וישכילו להתאחד ולשתף פעולה תחת קרדיט משותף. האחד, לנון, מזקק המילים ומלחין הרגשות העוצמתי, המדויק והצרוף ביותר מאז ועד היום. השני, מקרטני, קומפוזיטור ומלודיסט בחסד עליון, שכמוהו לא נשמע מאז מוצרט. לנון אהב את האנושות הרבה יותר מאשר אהב אנשים, והדבר בהחלט ניכר בהמנונים שכתב, להבדיל משיריו האישיים, שכל אחד מהם הוא פסגת אוורסט אומנותית בפני עצמה. מקרטני היה ההפך הגמור ממנו: הוא לא התיימר להנהיג מהפכות, לעלות על בריקדות, להטיף מוסר או להקריא מניפסטים רדיקליים. הוא גם הצהיר והתריס מאוחר יותר באחד מלהיטיו בלהקת כנפיים כי הוא גאה על כך שכתב כל חייו שירי אהבה מטופשים ואף לעג לשירי הפיס אנד לאב של לנון (הגדיר אותן כ"פיס אוף קייק" באחד משיריו אחרי פירוק הביטלס).
50 שנה אחרי העקיצה הבלתי נסלחת הזאת, שהוציאה את לנון מדעתו ושלחה אותו למסע נקמה אכזרי, מתמקד הקרב החריף ביותר בין מקרטני החי ללנון המת בדיוק בנקודה הזו. אם כבר אין ויכוח על כך שלנון היה כותב שירים, מלחין וגם זמר טוב יותר, אך מקרטני הוא מוזיקאי שלאין ערוך גדול ממנו (אלבומי הקונספט "סרג׳נט פפר" ו"אבי רואד" שנוצרו בהשראתו ובניהולו לא מותירים ספק בכך, כמו גם קריירת הסולו שבה הפגין שליטה אבסולוטית בכל כלי אפשרי - ע״ע קאמינג אפ), הרי שסימן שאלה חדש ומפתיע צץ על פני השטח: מי מהם היה באמת המהפכן ומי מהם היה בעצם השמרן.
אם בזמן אמת ובטח לאחר הירצחו לנון הביס את מקרטני על הבלטה הזאת בנוקאאוט מוחץ, הרי שבראייה היסטורית נרחבת אולי ניתן להצביע על מהפך בלתי צפוי. לנון הזועם עם המשקפיים העגולים אומנם היה האנטי־ממסדי ביניהם ונחשב לסמל הנון־קונפורמיזם, בעוד שמקרטני בעל הבייבי פייס נחשב לקונפורמיסט ומרובע שמתעקש על שירי נונסנס פופיים וקלילים כמו "אובלדי אובלדה" בזמן שפריז בוערת (מהומות 68׳) וצעירי העולם משוועים למהפכה. אלא שבהתחשב בכך שבברנז׳ה המוזיקלית, האומנותית והתקשורתית באנגליה ובעולם - כולם היו נון־קונפורמיסטים ובעלי דעות רדיקליות, הרי שבמחשבה נוספת ניתן להצביע דווקא על לנון כעל הקונפורמיסט מבין השניים - זה שיישר קו לחלוטין עם הדעות הנכונות והקוליות של האופנה המחשבתית והחונטה האליטיסטית (שלא פעם היו צבועות ומזויפות ולא עמד מאחוריהן כלום בחייו הפרטיים).
לעומתו, מקרטני הלך בדרכו שלו, נגד הזרם, כשהוא לא מהסס להוציא שוב ושוב שירים מלודיים, קליטים, לעתים אף מתוקים וסנטימנטליים שהפכו אותו לשק חבטות של מבקרים ומובילי דעה, אך דהרו בכביש המהיר ללב ההמונים והתנחלו שם לנצח. נראה שגם כאן מקרטני בחר בדרך הארוכה והמתפתלת, שרק בגיל 80 מתבררת בסופו של דבר גם כמנצחת. או שאולי זה בעצם הניצחון ההיסטורי של הפופ על הרוק ושל המוזיקה על הפוליטיקה.