נפתלי בנט יורד מן הבמה אחרי קדנציה קצרצרה, ובשבועות האחרונים הוא עובד במרץ כדי להטמיע בנו את ההבנה שזו הייתה השנה המופלאה בתולדותינו. כלי התקשורת, צריך לומר, משתפים פעולה בחדווה גדולה, עם הפרויקט השיווקי הזה שלקח על עצמו, ובכלל, התנהלותה של תקשורת המיינסטרים בימים האחרונים לא שונה מזו שסיגלה לעצמה מאז נכנס לתפקידו ראש הממשלה היוצא.
רוב הפרשנים הפוליטיים המובילים המשיכו, גם אחרי כינונה של ממשלה ראשונה ללא בנימין נתניהו זה שנים רבות, לחבוט בראש הממשלה הקודם, כאילו לא נערכו כאן בחירות, כאילו לא התחלפה כאן ממשלה, כאילו הזרוע המבצעת עדיין נתונה לשליטתו. עיתוני סוף השבוע שעבר היו רק דוגמה רעה אחת למה שעבר כאן על העיתונות בשנה האחרונה. בן כספית עמיתי כתב "תודה לך, נפתלי בנט", קבע שהוא היה "ראש ממשלה טוב", ונזף בנתניהו שהביא להפלתו.
בשנים האחרונות זכו העיתונאים התומכים בבנימין נתניהו בתואר המעליב "שופרות". עם תום כהונת בנט צריך לומר שהשוואה בין שופרותיו של נתניהו לאלה של בנט מוציאה את אלה הביביסטים טוב יותר. הם עשו מה שעשו מתוך תמיכה בנתניהו, ומתוך אמונה שהוא הוא האיש הראוי להנהיג את המדינה. שופרותיו של בנט, לעומתם, לא הצביעו לו בעבר, ולא יצביעו לו בעתיד. הוא עבורם חמורו של משיח. את מה שעשו למענו, עשו מתוך הבנה שהוא היחיד שיכול, בנסיבות שנוצרו, להרחיק מהם את נתניהו שנוא נפשם.
לפני קצת פחות מחודשיים התווכחנו כאן, בן כספית ואנוכי, על אודות ממשלת בנט. כספית חשב שהיא מצוינת, אני חשבתי שהיא רעה. בתגובה לטור שבו נימקתי את עמדתי, השיב לי כספית בטור משלו. 32 פעמים הופיע בטור הזה שמו של בנימין נתניהו, עוד 5 פעמים שמו של נתן אשל, רק 14 פעמים שמו של ראש הממשלה נפתלי בנט, שסביבו נסב הדיון כולו. וזה הסיפור כולו על רגל אחת. נדמה לי שגם אם עציץ של גרניום היה מתמנה לראש ממשלה אחרי נתניהו – ורטר, כספית וברנע היו משבחים אותו על תפקודו. זה לא הוא. זה הם. הם ונתניהו.
שבוע אחרי שבוע הם מכרו לנו את בנט ללא מילת ביקורת. כשהוא נפל בהצבעות, הם סיפרו לנו שהוא נהנה מכל רגע. כשהוא לא הצליח להעמיד רוב, הם דיווחו שהוא במצב רוח מרומם. כשחברי המפלגה שלו נטשו אותו בזה אחר זה, הם הסבירו לנו שהם־הם הבעייתיים. שקר הוא אמת, שחור הוא לבן, עקום הוא ישר.
אחדות מזויפת
יודעים מה? בואו נגיד, רק לצורך הדיון, שבנט של השנה האחרונה, ולא זה שרץ לבחירות, הוא הבנט הצודק. נגיד שנכון לשבת עם רע"ם ועם העבודה ועם מרצ ועם לפיד, ולא כמו שהסביר לנו בנט אך לפני שנה וקצת. נגיד שנכון יותר להקים ממשלה שמחברת יחד את כל הקטבים ולא ממשלת ימין צרה. אבל איך, לעזאזל, אפשר לגלות מידה כלשהי של הערכה למי שמתהפך כך, כמו סטייק, ובעניינים שבאידיאולוגיה, מהיום למחר?
קחו לדוגמה את העמדה שהציג בראיונות הפרישה שלו, שלפיה מדינת ישראל צריכה קואליציה רחבה, מבן גביר וסמוטריץ' ועד מנסור עבאס, משום ש"ממשלת ימין על מלא, במובן הנוכחי, היא אסון". הרי רק לפני שנתיים רץ בנט עם בצלאל סמוטריץ' באותה רשימה, ורק לפני שנה הוא רץ לוועדת הבחירות כדי לדרוש את פסילתו של מנסור עבאס בטענה שהוא תומך טרור. אז איך אפשר להתייחס ברצינות לפוליטיקאי שאחרי פרק זמן קצר כל כך מסתכל על מי שאתמול ראה בו שותף, ועל מי שאתמול ראה בו תומך ברצח יהודים, ומציג אותם כעת כקיצונים משני הצדדים? האם יש טיפול המרה גדול מזה?
"גן הפלגנות" מסוכן? הרי לא היה גורם בשמאל הישראלי שבנט לא קידם את עצמו פוליטית תוך כדי ירי לעברו. את מי הוא לא כיסח? את התקשורת, את בג"ץ, את הקרן החדשה ("הם לא האחים שלי"), את הפרקליט הצבאי הראשי, את מפלגות השמאל ואת נתניהו שהכניס אותן לממשלותיו. "מפסיקים להתנצל", הוא דרש מאיתנו, בימין.
ושלא תבינו אותי לא נכון. מותר לפוליטיקאי לשנות דעה. מותר לפוליטיקאי לחזור בתשובה. מותר לפוליטיקאי להסביר שלפתע ראה את האור. בשני תנאים. האחד, חזור למי שמכוחם הגעת לתפקידך, ושאל אותם אם הם ממשיכים לתמוך בך גם אחרי שבחרת בדרך אחרת. השני, גלה מעט צניעות לפני שאתה משתלח במי שעושים את מה שאתה בעצמך עשית עד אתמול, ובדרך שבזכותה הגעת לאן שהגעת, ואל תציג אותם כמי שמביאים לחורבן.
טיפול המרה עצמי
עיתונות שמתעניינת גם בעובדות, הייתה צריכה להפוך את נפתלי בנט, מהיום והלאה, לשם נרדף להונאה פוליטית. תראו מה עולל השיח הציבורי שלנו לאחד, רחמים כלנתר, שלפני 66 שנה נטש את סיעת הפועל המזרחי בעיריית ירושלים, תמך בראש העיר גרשון אגרון, וזכה בתפקיד סגן ראש העיר והממונה על ענייני הדת והתברואה. "כלנתריזם" אנחנו קוראים מאז על שמו למי שמתהפך כדי לזכות בתפקיד. אז אם האיש הזה זכה לאות קין על חבירה פוליטית שהקנתה לו את תפקיד האחראי על הדת והתברואה בעיריית ירושלים, איך צריך להגדיר מי שהמיר את כל תפיסותיו והבטחותיו כדי לזכות בתפקיד ראש ממשלה?
את הנזק הגדול של ממשלת בנט, לפיכך, אין לבחון דווקא במעשיה, אלא יותר בנזק התודעתי שהביאה איתה. עד לפני שנה היה ברור לכולנו שממשלת ישראל לא יכולה להישען על מפלגה ערבית, שמטבע הדברים איננה ציונית. בא נפתלי בנט, ניתץ את המוסכמה הזו, ומינה ליו"ר ועדת הפנים את ווליד טאהא, מי שרואה בציונות "פרויקט אכזרי גזעני", מי שסבור שרוצחי היהודים שבכלא הם "אסירי חופש אידיאולוגים ואסירי מצפון ששילמו עבור מטרתנו הפלסטינית הצודקת", מי שבמבצע שומר החומות, כשאנחנו נלחמנו בטרור הערבי בעזה ובירושלים, הפגין עם הצד השני והאשים אותנו בכך שאנחנו "מטמאים את אל־אקצא", ומי שמבחינתו הפלסטינים, בניגוד ליהודים, הם "בעלי הארץ הזאת, ולא הגיעו אליה מרוסיה ואוקראינה".
במשך עשרות שנים לא היה צורך להסביר שתמיכה בטרור היא קו אדום. בא בנט, ולטובת צורך פוליטי צר, כרת ברית עם סעיד אלחרומי, שהלך להזדהות עם הפורעים בעכו, אלה שרצחו ושרפו וביצעו מעשי לינץ' ביהודים, ועם מאזן גנאים, שעלה לרגל אל ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.
אני שם בצד את כל מה שעשו אנשי רע"ם לפני שנכנסו לקואליציה עם בנט. אני מתייחס רק למה שעשו תחת שלטונו, כשהוא בוחר לעצום את עיניו. תהליכים תודעתיים לא מתרחשים ביום. הם מתבשלים אט־אט. ובמובן הזה, נפתלי בנט הכניס את כולנו אל התבשיל הזה, שבו מתרגלים אט־אט למציאות שבה אנטי־ציונים הם שותפים לגיטימיים, והישענות על תומכי פוגרומים ביהודים הם עניין שאפשר לחיות איתו.
וההתרגלות הזו, אל מה שעד אתמול נראה לכולנו אבי אבות הטומאה, היא החטא הגדול ביותר של נפתלי בנט ושותפיו. היא הפגיעה הקשה ביותר בתודעה היהודית, הציונית, הישראלית, הפטריוטית, המוסרית. ומהנקודה הזו אין אפשרות לשוב לאחור. מה שהפכת לכשר, לא יהפוך שוב לטרף מחר בבוקר. וכל זה, בלי לשכוח שמי שהחל בהכשרתה של רע"ם היה בנימין נתניהו.
אבל זה לא נגמר פה. בחסותו של בנט, נאספו להם לתוך הממשלה הזו, שונאי המתנחלים הגדולים ושונאי החרדים הגדולים ומי שהיו היריבים הגדולים ביותר של מפלגת האם שלו כשזו נאבקה על זהותה היהודית של המדינה. בנט אסף את כל אלה משולי הפוליטיקה הישראלית, והעניק להם מקום של כבוד ליד שולחן הממשלה והקבינט, כמו שאף אחד אחר לפניו לא עשה.
מהנקודה הזו, כשהם טינפו על "אלימות המתנחלים", הוא לא היה יכול להשיב להם, פן יפילו אותו. מהנקודה הזו, כשהם הרימו מהקרשים את אבו מאזן, מי שמממן רוצחי יהודים, ועלו אליו לרגל, והעניקו לו כבוד ויקר, והזמינו אותו לביתו של שר הביטחון, הוא לא היה יכול להתווכח איתם, שמא יפילו אותו. מהנקודה הזו, כשהם דרשו ממנו להפסיק לטעת עצים בנגב, הוא נאלץ להתקפל. מהנקודה הזו, כשרע"ם עשתה שריר, כשהיא מחזקת את עלילת השקר של "אל־אקצא בסכנה", עלילה שהביאה לשפך של דם יהודי רב, הוא נאלץ לשתוק, בידיעה שגורלו בידם.
והנזק התודעתי שמשאיר אחריו נפתלי בנט במובנים האלה, גרוע יותר מכל פעולה שעשה או לא עשה, או מכמה יחידות דיור שבנה או שלא בנה. ומי שלא מבין שאוסלו לא נולד יש מאין, אלא היה סופו של תהליך ארוך של שטיפת מוח – לא יבין גם את הנזק האדיר שיצר בנט בשנה האחרונה.
2. כשבנט מסביר ש"בדיעבד, הייתי צריך לחבק את סילמן, להגיד לה 'זה בסדר', ולהיות איתה יותר". עם יד על הלב, אם לא היה מדובר בו, לא היינו רואים באמירה הזו שוביניזם מכוער? מה, מדובר בילדה מטופשת וחסרת דעת שכל מה שהיא צריכה בחיים זה חיבוק מרגיע? אם זה היה מגיע רק מכיוונו של בנט, ניחא. אבל תראו כמה פרשנים מהדהדים את הקשקוש הזה, שלפיו שהממשלה הזו נופלת רק משום שבנט לא הקדיש מספיק זמן כדי ללטף את עדר המטומטמים מהמפלגה שלו.
3. ומילה אחרונה על ראש הממשלה החדש, יאיר לפיד, ועל הדיווחים העיתונאיים הרומנטיים שסיפרו על האופן המרגש, האוהב, וההוגן שבו העביר לו בנט את השלטון. "הוא עמד לצדי ועמד בכל מה שהוא הבטיח לי, ומגיע לו", אמר ראש הממשלה היוצא. לפני כשנה, נשאל בנט על ידי מי שנשאל אם הוא סומך על לפיד. אם יישן טוב בלילה כשלפיד יהיה ראש ממשלה.
בוא נעבור לשאלה הבאה, ביקש. ראשות ממשלת ישראל איננה מתנה חביבה לחברים הגונים, וגם איננה משחק ילדים שמעניקים למישהו לשלושה חודשים. נתת לו מילה והחלטת לעמוד בה? ובכן, נתת הרבה מילים להרבה אנשים ולא עמדת באף אחת מהן. נשבעת לאזרחי ישראל שאם ייתנו לך את קולם, לא תשתמש בו בשום מקרה כדי להפוך את לפיד לראש ממשלה. 7 מנדטים גם האמינו לך כשאמרת את זה. תהרגו אותי אם אני מבין איך אחרי כל אלה, מצליחים עיתונאים להציג את נפתלי בנט כאיש הגון, ולא כאחד השקרנים הגדולים שידעה הפוליטיקה הישראלית.
התרעות פיקוד העורף