באמת האמנתי לה, לאמא שלי. היא אמרה שהשפתיים נפוחות ומסביב לעין יש קצת שחור, כי היא מתאמנת לפורים, היא רוצה להיות ליצן. ואף על פי שפחדתי מליצנים אז, בגיל 5 התמים כל כך, חייכתי מיד - אם אמא שלי ליצנית בעצמה, מה יש לי לפחד? היא חברה של כל הליצנים בעולם, הם לא יעשו לי כלום.

לא מזמן סיפרתי לאשתי על הפוביה הזו מליצנים. היא גלשה קצת ברשת והוציאה מאמר באנגלית שאותו היא תרגמה לי (התחתנתי עם דוקטור לפילוסופיה, חכמה ממני פי כמה). במאמר נכתב שהפחד הזה, המכונה “קולרופוביה", די שכיח אצל ילדים שנחשפו לליצן רע, לדמות ליצן מסוכנת בסרט, ברכבת שדים או בתיאטרון. וכל עניין המסיכה שחובש הליצן, איפור הפנים המוגזם ופרצי הצחוק הבלתי נשלטים לא מותאם לילדים.

היו לי הרבה שאלות לשאול את אמא שלי אז, כמו למה אין לה אף אדום, צפצפה ביד ובגדים צבעוניים, אבל שאלות היו מותרות בשעה ההיא, הייתה זו שעת ערב, לפני מקלחת, והיא הכינה לי קערה קטנה עם קורנפלקס וחלב. אחרי המקלחת, כשהברישה את שערי והשכיבה אותי במיטה, ביקשתי ממנה סיפור. “אתמול סיפרתי לך", אמרה לי, “יום כן, יום לא, זוכר?".

בדרך כלל קיבלתי עליי את המרות, אבל בפעם ההיא האמת שלה לא הייתה אבסולוטית, כי לילה לפני כן, באמצע הסיפור נכנס אבי הביתה, פתח את דלת החדר שלי וראה את שנינו על המיטה. “מה קורה, פשפש?", שאל אותי. התעלמנו ממנו, לא עניתי לו, ואמי המשיכה להקריא לי את הסיפור עם הפירות המיובשים שמחפשים להם שקיק. ט"ו בשבט חלף עבר לו, אבל את הסיפור הזה - “אני שקד שקדוני", “אני תמר תמרוני" - אהבתי במיוחד.

“אני שקוף?", שאל אבי ונכנס אל החדר. היא לא נתנה לו להמתין, הסתכלה עליו וענתה: “לא, אבל אני באמצע הסיפור".
“אז הנה, אני אומר לך שנגמר הסיפור. יאללה, פשפש, לישון", לקח את הספר מידה והניח אותו על המדף.
“אני מכין לנו קפה, אנחנו צריכים לדבר, תבואי", המשיך.

רציתי לבכות, הסיפור לא הסתיים והיא עוד לא נישקה אותי ולחשה לי מילים מחורזות ומצחיקות. אבל שתקתי, פעם אחת כשבנינו אני והיא בקוביות, הוא בעט לנו במגדל ואמר שזה בצחוק. אני זוכר איך זרקתי עליו בכעס את כל הקוביות ואיך אחז בזרועי, העיף אותי אל תוך החדר ונעל את הדלת אחריו. שתקתי, בבית ההוא, בית ילדותי, ידעתי כי מוטב לי לשתוק.

שמעתי אותם משוחחים, בהתחלה ברוגע, שמעתי את כוסות הקפה על השולחן ואת לגימותיה של אמי, וכשכמעט שכחתי מאכזבת הסיפור שלא הסתיים, נעצמו עיניי ושקעתי בשינה. יום אחרי פגשתי אמא אחרת, פצועה יותר, עצובה ומאופרת לפורים, אם תרצו לקרוא לזה כך.

“אמא, אתמול בלילה אבא סגר לנו את הספר באמצע", אמרתי.
“אני עייפה, אז אקריא לך רק את הסוף, בסדר?", שאלה.
“בסדר", עניתי וליטפתי את ידה הרכה.

שנים רבות הצליחה אמי להסתיר ממני שהוא מכה אותה. פעם הייתה זו טענת האיפור לפורים, בפעם אחרת טענה שהחליקה ברחוב, ובפעם השלישית אמרה שנכוותה כשטיגנה לי שניצלים. בכל פעם לפני שהכה אותה, אימץ את כישוריו הצבאיים (הייתה לו קריירה צבאית שנגדעה בגלל איזו פרשת פלרטוט עם חיילת, לצערו, בת של איזה מח"ט) ובודד אותי לגמרי.

זו יכלה להיות הטלוויזיה שהגביר את עוצמת הקול שלה עד המקסימום, או שכך פתאום, אפילו שעה לפני השינה, החליט שהוא לוקח אותי לישון אצל סבא וסבתא. אני זוכר איך נאחזה בי אמי ואמרה “יש לו מבחן מחר", או “הוא כבר מוכן למיטה".

כל כך אהבתי לישון אצל סבא וסבתא שלי, שסביר מאוד שידעו מה קורה ופינקו אותי פי כמה משאר הנכדים, כך שהתנגדתי לאמי ועמדתי לצדו של אבי. עד היום, בלילות בלתי נסבלים, אני נזכר בזה ונושך את שפתיי שלא תשמע אשתי את הזעם המצטבר בי. לו היה מעז היום לבקש ממני לבוא לסבא וסבתא, הייתי חונק אותו ואותם גם יחד, לא יודע למה גם אותם, פשוט ככה.

כשעליתי לכיתה ז', כבר היה קשה להסתיר, הערות שנזרקו אליי מדי פעם, לא מילדי הכיתה אלא דווקא מאמהות חטטניות, לא הותירו מקום לספק. הפסקתי לאכול, ויתרתי על שיעורי הספורט וכמה פעמים התעוררתי רטוב, לא מתוך תשוקה בוסרית אלא מתוך הרטבה חרדתית.

שעתיים שלמות ישבתי אצל היועצת, לשם שינוי, חדשה בתפקיד, צעירה ויפה כל כך. אני זוכר את קולה, רחום כמו קולה של אמי אך בוטח, ומילותיה חכמות וגבוהות יותר. “אם אתה חושב שאמא במצוקה, אני יכולה לעזור", אמרה לי. הסתכלתי על אצבעותיה, הן היו דקות, כמו של פסנתרנית. על אחת מהן הייתה טבעת זהב, פשוטה, תהיתי איך נראה בעלה ואם הוא נוהג בה יפה. “איך תעזרו לה?", שאלתי. “לא רק לה", תיקנה אותי, “אני היועצת שלך, זה לעזור לך ולה".

“אבל איך?", שאלתי שוב ודמיינתי את בעלה מנשק אותה בסוף כל יום ומדבר אליה בלי קללות, זה מה שמגיע לאחת כזו.

בהתחלה גרנו קצת אצל סבא וסבתא, מהצד השני, אלו שבאמת לא ידעו מה מתרחש. ביקשתי לא פעם מאמא לספר להם, להתוודות, להגיד להם למה באמצע החיים היא שבה אליהם. כשסבתי נתנה לה מטלות מוגזמות, כמו לקלף את כל הירקות לכל הסלטים, או לקרצף את החלק העליון של החלונות או להיסחב עם סבא שלי באוטובוסים לכל מיני בדיקות רחוקות, הלכתי אליהם אני וסיפרתי.

“תנו לאמא לנוח", דרשתי, הקול שלי כבר התחלף, צמח לי קצת שפם והרגשתי כי אני זה שמגונן עכשיו ואף אחד לא ייגע באמא שלי יותר.
“היא לא עובדת והיא גרה פה, על מה יש לה לנוח?", שאלה סבתי.
“את רוצה שנחזור הביתה ואבא שוב יפוצץ אותה במכות?", הסתכלתי בה. “תשתוק את הפה שלך!", דפקה על השולחן, “מי מדבר ככה על אבא שלו?", צעקה.

אמי יצאה מהמקלחת, סבתא נעמדה בקושי, הסתכלה בפניה של אמי ושאלה: “זה נכון מה שהילד פה אומר?".
“מה הוא אומר?", הסתכלה בי אמי באכזבה ובכל זאת, הודתה.
לא האמינו לה. אז, בתקופה ההיא, פשוט לא האמינו להן.

קומה אחת למעלה ואני מגיע אליה, היום היא הרבה יותר מבוגרת, שערה לבן, אבל היא מסרבת לצבוע אותו, אני צוחק עליה על זה שהיא מחשיבה עצמה “אומנית": מתעוררת בבוקר, הולכת אל העבודה שסידרה לה אשתי באחת המעבדות במקום שבו היא לומדת ואחרי שש שעות שבה אל ביתה, מבשלת אוכל טעים בסיר לי, לאשתי ולילדים וניגשת אל המלאכה.

פעם זה חימר, פעם גבס ופעם פיסול בנייר. והיא נוגעת בחומרים והם מלטפים את ידיה ולא מכאיבים לה, והיא יוצרת דברים שאף פעם לא יימכרו (סמכו עליי, הם לא להיט), אבל ברקע יש מוזיקה וריח תבשיל ועציצים יפים ובעיקר בעיקר, בקומה למטה, יש לה חומה בצורה, אני שומר עליה מהיום ועד עולם, ואף אחד לא ידפוק על דלתה לפני שיעבור דרך ביתי.

פעם ביומיים, לפני השינה, היא יושבת לצד מיטת הקומתיים של ילדיי ומקריאה להם סיפור.
בזמן הזה אני מניח להם וצופה בחדשות שלא מחדשות עם אשתי, ובכל פעם כשהם רדומים והיא יוצאת מהחדר, אני נעמד, מביט בה ושואל “סיימת את הסיפור?".
“בטח", היא מחבקת אותי, “ואפילו הקראתי אותו שוב". 