הגבר הישראלי נלחם על זכותו לשכב עם אישה. או לפחות להשתמש לפעמים באישה. הוא נלחם על הזכות הזאת בכל רמה בכל שנה, בכל מקום. חזק יותר, מהר יותר וכמה שיותר. הממסד הישראלי מעביר מסר בעייתי: אנחנו נגד - אבל. אין לך אישור מאיתנו - רק תעשה את זה כשלא רואים. לך תחגוג - רק מתחת לרדאר.
השיחות של גברים סטרייטים כשהם מדברים ביניהם, זה על כמה עשיתי, איך כבשתי, "בוא'נה, זאת לא רואה בעיניים". הגבר אינו רואה את הבעייתיות, לא חושב על אשתו, על בתו, על אמו. הוא רוצה להוכיח, להראות, להפגין, להפגיז. זו תודעה גברית סטרייטית רעילה.
פעם טענו שזה המחיר שהחברה משלמת על גיוס גברים ליחידות קרביות, שהחברה מיליטריסטית. גם אם זה נכון, אפשר להיות לוחם אבל גם בנאדם. להיות גס רוח זו בחירה.
פרשת "משחקי חברה" של אייל גולן - החקירה המשטרתית נגד הזמר והמקורבים אליו בחשד לבעילה אסורה בהסכמה של קטינות - אינה מניחה לנו מאז פרצה, אבל היא קיימת רק ברובד הרכילותי. קשה להגיד שגולן שילם עליה מחיר. הוא ממשיך להיות מושמע, להצליח ולהופיע. גברים אולי אפילו מבינים אותו, בקריצה. הוא גבר מצליח ועשיר, רצה לחגוג.
חלק מהישראלים ובאופן מפתיע גם חלק מהישראליות מבינים את "הגבר" ואת צרכיו, ולעתים מאשימים ומאשימות את האישה, הבחורה או הקטינה. היא רוצה להיות עם מפורסם. היא נהנתה מזה.
הם יטענו שנערות שיקרו לכדורגלנים עומר אצילי ודור מיכה - הכדורגלנים ממכבי תל אביב שנחקרו על קיום יחסי מין עם קטינות - רק כדי שתוכלנה ליהנות מחברתם של כדורגלנים צעירים, מפורסמים ומצליחים.
אחרים יאשימו את האישה על המראה שלה. איך התלבשה, איך התאפרה, ובכלל, למה היא פנתה אליו ראשונה וכתבה לו "היי" באינסטגרם. יטענו נגדה: "תמימה היא לא".
גם כשהגבר הישראלי נתפס עם המכנסיים למטה, הוא לרוב יוצא נקי. מולבן על ידי החברה, התקשורת והממסד. לרוב גם על ידי בית המשפט. בדרכו להכשיר את הגבר הסורר, הציבור נתלה בהסברים משפטיים: התיק נסגר מחוסר אשמה, החקירה בעניינו הסתיימה בלא כלום או הייתה נגדו רק עדות אחת (אסי עזר, לדוגמה).
אין כאן דיון מוסרי וערכי שקשור לאתיקה, תרבות, קלאס ויחסי אנוש. אנחנו רחוקים מזה. כולנו נעשינו משפטנים וחוקרי מז"פ שמחפשים ראיות פורנזיות. רק לפני שבועיים בראיון על פרשת תאיר ראדה, הודה א"ח - מי שטען כי בת זוגו א"ק היא שרצחה את התלמידה מקצרין - שאנס את חברתו. אבל זה היה מזמן והוא סיפר שהיה בתקופה לא טובה שלו. זה מוסגר כסיפור צדדי של רצח תאיר ראדה. כל עוד אף אחד משניהם לא מודה ברצח עצמו - התקשורת איבדה עניין.
אנחנו בעידן שבו מבטלים אנשים בגלל התבטאויות גזעניות, אבל אם ההתנהגות המינית שלהם מבחילה ונצלנית, הם ימשיכו להיות על הגלגל.
בפרשת ה"סרסור בסוהרות", מדובר בשש מתלוננות שטענו כי הוטרדו מינית, כשאחת מהחיילות טענה כי נאנסה על ידי אסיר ביטחוני בכלא גלבוע, בידיעת המפקדים. הפרשה, שהתרחשה לאורך ארבע שנים, נחקרה כבר ב־2018 אבל רק עכשיו מטופלת ברצינות, משום שהמילה "אונס" נכנסה לתמונה. כאילו שלהשתמש בחיילת־סוהרת באופן כזה זה לא חמור מספיק מכדי שהמערכת תעניש בחומרה ותעיף בזריקה את כל מי שקשור לאירוע. אך אם הוא לכאורה אנס אותה, נתחיל לדון ולחקור.
אולי זה לא הוגן להשוות בין הפרשות, אבל צריך להיות אטום מכדי לא לראות את הקו המקשר ביניהן. גברים חזקים בעלי מעמד, כוח ודרגה מנצלים את מי שחלש מהם ומשתמשים בו. אף אחד לא דמיין לסרסר בהייטקיסט מתל אביב. תמיד הן נשים, לעתים קטינות, אולי מהפריפריה או ממשפחות קשות יום. או גם וגם וגם.
אפילו הסכמה של בחורה, אם הייתה כזאת, היא הסכמה מתוך חולשה של בחורה מול הגבר החזק, בעל המעמד, השררה, הפרסום, הדרגה. אין לה משמעות. אם את בת 15 או 16 או 21, זה מעניין רק את מערכת המשפט. מבחינתנו, כל עוד הגעת לגיל - את חייבת להתחיל.
ההאשמה והאחריות רובצות על הגבר, אך גם הדיון הוא עליו. האם ידע, אולי היה צריך להימנע, האם היה נשוי? גם כאן הגבר במרכז. הוא המתלבט, הוא המחליט, הוא הקובע. האישה המוחלשת אינה בשיח. היא מוסתרת, או מוצללת, מתביישת וחלשה. אין לה סוללה של עורכי דין או יחצנים מפולפלים, שבכל פעם שיוזכרו שמה או סיפורה בטוויטר, יקומו להגן עליה.
מכאן עולה מסר נוסף וחד־משמעי - עדיף שלא תתלונני. תראי את המתלוננות האחרות. חייהן הפכו סבל אחרי ששמן נחשף - הוא יהיה התוצאה הראשונה בחיפוש בגוגל.