בארבע בבוקר התחלתי לחזור הביתה בהליכה מהירה מדי, כמו מי שנחוש להראות לגופו שהוא עדיין בשליטה, שהיעד ברור, גם אם הראש קצת מעורפל. רוב האנשים שנקרו בדרכי, מלבד עובדי מחלקת התברואה של העירייה שמנהלים את העיר בשעות האלה, היו צעירים ממני ב–20 שנה לפחות, אולי אפילו 30. רובם עמדו בחבורות, עישנו ודיברו בקול חזק מדי - אם מחמת שכרות או סתם בגלל הרגל של גברים צעירים לתת לעצמם נוכחות גם במישור הווקאלי: כמו לנפח את החזה, אבל עם פסקול שמתעצם ככל שמתברר להם שגם הלילה זה לא יקרה להם.

לחובבי ג'וזף הלר ("מלכוד 22"), אבהיר מיד: זה לא היה מסעו המסויט של יוסריאן ברחובות רומא של שלהי מלחמת העולם השנייה, רחוק מזה. לא היה בו רוע וגם לא מראות מזוויעים, אבל כן הייתה בו זרות שבה חשתי עת פסעתי בעיר שבה רגליי יודעות את דרכן בעצמן ובכל זאת הרגשתי תייר בארץ ניכר.

כמה שעות קודם לכן הייתי עוד בחלק המוכר של החיים: מיהרתי לסיים יום עבודה מעט מוקדם מהצפוי ומיהרתי לפגישה בפאב השכונתי. למדתי כבר, פגישות שאינן מחויבות להיערך במשרדים ובאמצע היום, מוטב לדחות לסוף היום ולפאב. לנוכח העובדה שמדובר היה ביום חמישי, משמע לא רק סוף היום אלא גם סוף השבוע, הרשיתי לעצמי להיסחף אל הדרינק הרביעי. 

כאן אפתח חלון קטן לזכר גינס אהובתי, שלה הקדשתי את הטור הקודם (בחורף נתרגל קאמבק) ואדווח לציבור שהפכתי את הוויסקי וסודה לדרינק הקיצי שלי. המתכון הוא די פשוט: מפוצצים כוס וויסקי בקרח, מוזגים עליה מנה הגונה של וויסקי לא יקר, משלימים בסודה, וחוזרים על הפעולה מספר פעמים, עד שבלגימות האחרונות נשארים רק רמזים לוויסקי, סימן לבקש מילוי מחדש.

חלק ממכריי מזדעזעים בכל פעם שהנושא עולה, לאמור: איך אתה, מי שהכניס אותנו לעולמו הקסום של המשקה, מקום שבו בלנדים מקסימים מפלרטטים עם סינגל מאלטים, מעז לבזות כך את המשקה האצילי הזה, משל היית תייר אמריקאי? אבל אני בשלי, כי אף על פי שבמילה "אמריקאי" הם התכוונו לעלבון, הרי שאי־שם בקנטאקי או טנסי, עוד נחלה שבה צאצאי מהגרים מאירופה לעולם לא יתרגלו לחום, יודעים שהתנאי הראשון להנאה מאלכוהול בקיץ הוא לפוצץ את המשקה בקרח. עכשיו דברו איתי על טעמים. 

אבל הסיפור הזה אינו על שתייה, אם כי הוא טובל בה, אלא על מה שהתחיל כשהייתי בדרינק הרביעי, זה שהיה אמור לגרום לי לשלם וללכת הביתה, כדי להימרח על הספה מול איזה משחק מוקדמות של הליגה האירופית, בואכה שנת לילה ונוהל סופ"ש. על הצג הופיע וואטסאפ מע', שהתעניין אם ארצה לשתות בחברתו הלילה. מאחר שמדובר באישיות נערצת עליי, לא חשבתי פעמיים. עצרתי בבית למקלחת קצרה, ולקראת עשר כבר עמדו רגלינו בשערי ה"בסטה", אחרי שניצלתי את קשריי כחיית לילה בדימוס והשגתי לנו שני מקומות כמעט מעכשיו לעכשיו באחד המקומות המבוקשים בעיר.

כך ישבנו לנו על הבר, נשנשנו משהו והורדנו כמה בירות, פסטיס ו־וויסקי (לא בהכרח בסדר הזה). אומנם כבר בשלב הזה היה הערב מעל לקיבולת הרגילה שלי בשנים האחרונות, אבל למרות זאת, בערך בחצות נדדנו אל התחנה הבאה: בר יין מקסים שנפתח להרצה (לכן אינני חושף כאן את שמו, למרות הרצון לפרגן), שבו הרגשנו - שני גברים בעשור השישי לחייהם - כמו שרידים מעידן אחר. "תראה איזה יופי", אמרתי לע', "כולם מסביב בני 20 או 30 ומשהו, מפרקים בקבוקי יין כאילו אין מחר". יש בוודאי בין הקוראים אנשים שעבורם זהו סימן דקדנטי מובהק, אבל אני נשבע שאמרתי את זה דווקא במובן של "עוד לא אבדה תקוותנו".

ההמשך קצת לוט בערפל, וסופו של הלילה הזה היה שבשלב מסוים ע' חתך לישון, בעוד אני המשכתי ללגום לבד עם אנשים מוכרים ואף חדשים, כל הדרך אל שחר של יום חדש. לטובת כמה ממלכי הסצינה הנוכחית, צעירים ממני בכמה שנים טובות, אבהיר: כולה שלכם. כלומר, לא שבתי אל חיי הלילה כדי לתבוע לעצמי את הטריטוריה מחדש. בסך הכל קפצתי לביקור שנועד להוכיח לי שיש חיים גם מחוץ לבית הלורדים של הבליינים לשעבר, בגיל שבו הפנטזיה העיקרית שלי היא להתכרבל מול הטלוויזיה עם פרטנרית אהובה. 

מה שכן, שמחתי לגלות שאני עוד בכושר. אף שלמחרת הרגשתי את שאריות הלילה ההוא, הייתי מאושר כמו זמר ותיק שהוזמן לבצע את אחד מלהיטיו, כאורח בהופעה מפוצצת של כוכב צעיר. דפקתי את הנאמבר שלי, הוכחתי שאני מסוגל לתת פייט הוגן לאלו שכאשר הייתי בגילם לא היה גבול למה שגופי יכול היה להכיל - ובהחלט הזכרתי לעצמי כמה כיף לפעמים למשוך את הלילה עד לאשמורת האחרונה, משהו שבטח אנסה שוב בקרוב. עד אז, אני ישן.