1.עץ התלייה
כשאלוני נכנס לתפקידו לפני שנתיים, הוא ערך מסע רגלי לאורך כל גבול הרצועה, מצפון לדרום. הלך בסביבות 30 ק"מ כל יום, ישן באוהל מדי לילה, סיים את 110 הקילומטרים בארבעה ימים. סוג של סיור להכרת הגזרה, דרך הרגליים.
הג'יהאד מחפש צרות כבר לא מעט זמן. כנראה שגופתו של בהא אבו אל־עטא, שסוכל ב־2019, התקררה סוף־סוף. זיאד נח'אלה, המנהיג הגולה של הג'יהאד, אתגר את חמאס שוב ושוב והקניט את סנוואר על שמכר את נפשו להטבות הכלכליות וויתר על "ההתנגדות". למודיעין הצה"לי והשב"כי היה ברור שהג'יהאד מרים ראש ומבקש לשנות את משוואת הכוחות ברצועה.
הייתה התרעה ישירה שקשורה בג'יהאד עוד לפני המעצר בשכם ביום שני, אבל זו לא הבשילה. המעצר בשכם שחרר את המעצורים האחרונים שעוד בלמו את שני המח"טים של הג'יהאד ואת ראש הארגון נח'אלה, בטהרן. שיכרון הכוח שאליו נקלעו, גרם להם להתבלבל. הם קראו תיגר לא רק על ישראל, גם על חמאס.
צירים פתוחים, טרקטורים בשדות, צה"ל בכוננות גבוהה. הפעם, כיוון הרוח השתנה. על פי ההתרעה, הכוונת של חוליות הנ"ט של הג'יהאד מתמקדת במטרות אזרחיות. אוטובוס ילדים, רכב אזרחי עמוס ככל האפשר, קרון רכבת. לתא"ל אלוני היה ברור שהוא סוגר את כל הצירים החשופים ולא לוקח צ'אנס. הוא העדיף לספוג ביקורת תקשורתית על פני אוטובוס ילדים שיספוג טיל קורנט. אלוני מוכן להמר, אבל לא על חיי אזרחים, עליהם הוא אמור להגן.
הערכת המצב של האוגדה והפיקוד הייתה מורכבת. ב־2019, ערב מבצע חגורה שחורה (שבו סוכל בהא אבו אל־עטא, מח"ט החטיבה הדרומית של הג'יהאד), הקרקע הייתה בשלה. אל־עטא, שכונה בפי כל "הבבון", עלה על העצבים של כולם. הוא חרץ לשון מול חמאס באופן קבוע, הטריד את ישראל ברקטות בכל שני וחמישי ואילץ את צה"ל לגבות מחיר מחמאס, שפשוט ספרו את הדקות עד שישראל תטפל בו. חוץ ממשפחתו הגרעינית (אשתו נהרגה כשחוסל), אף אחד בעזה לא הזיל דמעה על לכתו.
אלא שהפעם זה נראה קצת אחרת: הג'יהאד לא היה פעיל כלל בשנה החולפת. להפך: חמאס והג'יהאד הקימו חמ"ל משותף וחוו סוג של ירח דבש. חמאס המשיך להשקיע בשיקום עזה, העלאת רמת החיים ושמירה על שקט בגזרת ישראל בעוד הג'יהאד מקניט את בכירי חמאס, אבל לא הרבה יותר מזה.
הג'יהאד שמר על כללי המשחק. זו הסיבה שישראל נתנה למתווכים השונים, ובעיקר למצרים, כמה ימים כדי להוריד את הג'יהאד מעץ התלייה (של עצמו) שעליו טיפס. אבל החברים תייסיר אל־ג'עברי וחאלד מנסור לא הבינו את הרמז. גם לא זיאד נח'אלה, בטהרן הרחוקה והבטוחה (יחסית). הם עפו על עצמם, בלי לדעת שתכף יעופו באמת.
2.טיפול פינצטה
ראש הממשלה לפיד ושר הביטחון גנץ קבעו כי הדד־ליין למאמצי השבת הסדר בדרכי שלום יהיה יום רביעי. אם עד אז הג'יהאד לא מקפל את חוליות הנ"ט, צה"ל יקפל את הג'יהאד. בשלב זה נבנה מבצע ההטעיה. הוא כלל גם את כל הפרטים הקטנים. הצבא ספג אש ביקורתית צולבת מכל עבר, והדרג המדיני נחבט על ידי כל זב ומצורע ובעיקר על ידי גדודי הביביסטים המשולהבים אלי קרב, אבל לפיד וגנץ נותרו רגועים.
בחדר האש האוגדתי בעזה הורו לטנקים לעלות לעמדות ולפתוח באש על עמדות התצפית של הג'יהאד הפזורות לאורך הקו ובמקביל הורידו כלי טיס של חיל האוויר את עבדאללה קדום, אחד מבכירי מערך הנ"ט של הג'יהאד, שיצא מהבית רכוב על אופנוע עם אחד מסייעניו. שניהם נהרגו. ארבעת הטנקים שעלו לעמדה פגעו בעמדות הג'יהאד והרגו את התצפיתנים. שני צוותים של מגלן הורידו, באותה דקה ממש, שתי עמדות נוספות.
3.בסערה השמיימה
ראש השב"כ רונן בר נכנס לתפקידו לפני כעשרה חודשים. לא היו לו רגעים רבים של חסד. השב"כ נתפס מופתע בפרעות בערים המעורבות (זה קרה עוד בתקופת קודמו, נדב ארגמן), בר עצמו חטף את גל הפיגועים האחרון, שהפיל 19 ישראלים, חמישה חודשים לאחר שנכנס ללשכה. בנוסף לכל זה, החלו פוליטיקאים, בהובלתו של איתמר בן גביר, לסמן את השב"כ כמטרת דמות פוטנציאלית.
באירועי עלות השחר הפגין השב"כ עליונות מודיעינית מדהימה ויכולות יוצאות מן הכלל, אבל אי אפשר לנתק את כל זה ממבצע שובר גלים, שאליו יצאה מערכת הביטחון כולה עם פרוץ גל הטרור. ההסתערות על ערי הגדה, בדגש על ג'נין ושכם, פירוק תשתיות הטרור ובעיקר הג'יהאד ושליפת פעילי טרור מדי לילה ממיטותיהם במקומות המסוכנים ביותר במזרח התיכון, אינה מובנת מאליה. יש בימ"מ לוחמים שבקרוב יקבלו דרישה לשלם ארנונה בג'נין. הדברים אמורים גם לגבי רכזי השב"כ.
המאמץ לא היה רק בסמטאות הקסבות ומחנות הפליטים. הוא כלל גם פעילות מדינית מאומצת, בהובלתו של בר, מול שכנותיה ובעלות בריתה של ישראל. המטרה: למנוע התלקחות רב־זירתית. איראן, ליבת הכור המניע של המהלך כולו, ניסתה להדליק עלינו את הרצועה, את ירושלים, את הגדה ואחר כך את כל השאר. המהלכים שנקטה ישראל, הן במגעים המדיניים הרגישים ביותר (בר ביקר ברבות מבירות האזור לצורך זה) והן בשטח, פשוט קיררו את פצצת המצרר שהונחה על שולחננו כאפיקומן נפיץ בפסח האחרון, ומנעו אינתיפאדה אזורית על סטרואידים.
לא רק קהיר, רמאללה, רבת עמון ובירות נוספות היו מעורבות במהלך הזה. בר, למשל, נפגש גם עם שייח'ים בדואים בנגב, כשנדמה היה שהמדינה האסלאמית מרימה ראש בקרב ערביי ישראל. ובראש השמחה, כמובן, הר הבית. נדרשה שם מיקרו־טקטיקה רגישה ביותר, שכללה גם תיאומים ביטחוניים בדרגים הגבוהים ביותר, כדי למנוע מהשד לשבור את הבקבוק ולהשתחרר החוצה. ישראל השתמשה בסלים גדושים של מקלות וגזרים וגיוס כל גורמי ההרגעה הזמינים בשטח, כדי להרגיע. זה הצליח.
זה אילץ את ראשי הג'יהאד לשנות אסטרטגיה ולעבור לדירות מסתור. ההיגיון היה פשוט: מתחת לאדמה היהודים יודעים להגיע אלינו. נמצא דירות במגדלים צפופים, בין אזרחים, נחליף אותן בתדירות גבוהה, והם לא יוכלו לתפוס אותנו. ובכן, האסטרטגיה הזו עלתה בסערה השמיימה יחד עם אל־ג'עברי ומקבילו, מנסור חאלד. בג'יהאד (וגם בחמאס) יוצאים מעלות השחר עם תחושה ברורה שאין לאן לברוח.
השב"כ ימצא אותם מתחת לאדמה, מעל האדמה, בכל מקום, וחיל האוויר יידע להתאים את הפצצה המדויקת שתעביר אותם במהירות האפשרית לעולם הבא. כדי להגיע לרמות כאלה של מודיעין, צריך להפעיל את כל סוגי האמצעים, יומינט וסיגינט ועוד כמה, להפעיל מקורות מודיעין אינטימיים פנימיים ולעשות את כל זה בלי שיש לך דריסת רגל פיזית בשטח עצמו.
זו אומנות. מה הפלא שמכת הפתיחה הפכה את הג'יהאד ל"גרוגי" למשך שעות ארוכות. חאלד מנסור, המח"ט שנותר (זמנית) בחיים, אסף את השברים והחל לייצר שיגורי רקטות לעבר ישראל רק כעבור ארבע וחצי שעות. הוא עוד לא ידע שהוא הבא בתור. העובדה שגם אותו הצליחה ישראל לסכל, כשהוא כבר בתודעת חירום ומנוסה, באותה דרך כירורגית, היא פשוט בלתי נתפסת.
העובדה הזו לא נעלמה מעיניו של יחיא סנוואר וגם לא מעיניים נוספות בביירות ובטהרן. אם זו אינה הרתעה, אין הרתעה בעולם. אסור לטעות: ככל הרתעה, גם דינה של זו להישחק. ללא הסדר מדיני, אנחנו נמשיך לנוע מעלות השחר ועד צאת הנשמה במחזוריות קבועה ובקצב משתנה, עד סוף הימים.
4. ההחלטות של לפיד
ליאיר לפיד המבצע הזה בא בעיתוי מושלם אפילו יותר מאשר לכוכבי. הוא נזקק למבחן בגרות, לטבילת אש, לקפיצת מדרגה, וקיבל אותה בזמן הנכון ביותר. אדם שמלווה לא מעט ראשי ממשלות במבחנים ביטחוניים אמר לי השבוע שלפיד מילא במבצע האחרון את תפקיד ראש הממשלה בצורה מושלמת, על פי הספר. הוא קיבל שלוש החלטות גדולות, ונתן לצבא לעבוד. הוא נתן גיבוי, הפגין שקט נפשי, לא העיק על הצמרת הצבאית ולא בזבז זמן.
"אצל נתניהו", מספר המקור, "מפקדי הצבא היו מבלים את רוב הזמן בישיבות הביטחוניות, בקבינטים, בהתייעצויות האינסופיות. הם היו מגיעים לירושלים לשעה, יוצאים ממנה אחרי תשע שעות, ובדרך בחזרה לחזית היו מקבלים שינוי תוכניות של הרגע האחרון כי ביבי התחרט". שאלתי על בנט. "עם בנט זה סיפור אחר", אמר הגורם, "נפתלי יורד לרזולוציות הכי קטנות. מבחינתו, הוא חוזר להיות ראש הצוות של מגלן. הוא לא ניהל מבצע צבאי מהסוג הזה, אבל מי שמכיר אותו יודע שבמבצע הזה, נפתלי בטח היה מבקש להוריד את אחת העמדות של הג'יהאד בעצמו. להצטרף ללוחמים בשטח. הוא אוהב לדעת הכל".
ולפיד? משהו אחר לגמרי. קצר, תכליתי, ממוקד. "צה"ל הגיע למבצע הזה, שלא כדרכו, שש אלי קרב", אמר לי השבוע גורם שהיה בתוך החדר, "בניגוד לפעמים רבות בעבר, הפעם אלה היו ה"סוסים הדוהרים", ולא ה"שוורים העצלים". כבר בתחילת האירוע, באחת ישיבות, זרק הרמטכ"ל כוכבי רמז דק: "העבודה שלנו", אמר, "היא לנהל את המלחמה בשטח, לא לדבר עליה בעורף".
לפיד הבין ומיד הרגיע. הוא ניהל ישיבות קצרות, תכליתיות, בלי להתיש את הצבא באין ספור דיונים, התלבטויות, אופציות, אלטרנטיבות וחפירות שונות ומשונות. הוא הסתייע רבות בגנץ, שמכיר את ערכת ההפעלה של המערכת טוב יותר מכל אחד אחר. בכלל, גנץ נראה במבצע הזה כדג שחזר למים. באלמנט הכי טבעי שלו. ואילו בנט, שירד למדרון אחורי לאחר התפטרותו, חזר. לפיד אמר למי שאמר שאין תחליף ליכולת החשיבה מחוץ לקופסה של בנט.
כך או אחרת, ניהול המבצע הזה היה אחד הקצביים והתכליתיים ביותר שזכורים לוותיקי צה"ל. "לפיד לא אישר כל מה שהצבא רצה, היו דברים שהוא לא אישר, הם לא יצאו מאף ישיבה אצלו כשכל תאוותם בידם, אבל הוא לא עשה להם את המוות ונתן להם לעבוד. הוא החליט את ההחלטות הגדולות והניח להם לקבל את ההחלטות הקטנות".
הרמטכ"ל כוכבי יצא, נכנס, יצא וחזר, ואז בישר שיש לישראל תיעוד שמוכיח שמדובר ברקטה תקולה של הג'יהאד. לפיד שאל מיד: אפשר להוציא את זה? ראש אמ"ן אישר. בחדר לא הובעה התנגדות. איפה ראש מערך ההסברה הלאומי? שאל לפיד, תנו לו שיטפל. הוא כבר מטפל, עדכנו אותו.
לפיד הביט בנוכחים בחדר, זיהה את השר חילי טרופר ואמר: חילי, אתה יכול לצאת לתת הודעה לתקשורת? צריך להרוג את הספין הזה כשהוא קטן. כך היה. טרופר, אולי הפוליטיקאי האמין בישראל כרגע, לא חבר במפלגה של לפיד, אבל באירוע כזה אין מפלגות. אמירתו הברורה, יחד עם הסרטונים שמראים את הרקטה מסתחררת לתוך ג'בליה, עשו את העבודה.
שלוש ההחלטות הגדולות ביותר של לפיד במבצע היו האלמנטריות והמתבקשות ביותר: להחליט שהוא לא יוצא לנופש (עם פרוץ המתיחות), להחליט שהוא כן יוצא להתקפה, להחליט לקפל במהירות אחרי שהיעדים הושגו. ככה צריך. ועוד משהו קטן: לאורך כל המבצע, וגם לפניו, הוא התייעץ עם גדי איזנקוט. בטלפון, אבל גם במפגשים. הוא מחזיק ממנו.
התרעות פיקוד העורף