לגדי איזנקוט היתה דילמה לא פשוטה: אצל לפיד יש מנדטים, יש מצביעים, יש "בייס" ברור ויש אנשים טובים. אבל ללפיד, כך אמר איזנקוט לעצמו, יש תקרת זכוכית - הוא לא יכול להרכיב ממשלה. החרדים לא איתו והמשותפת לא רלוונטית. הוא מוגבל, הוא מפלגת שלטון, נטולת שלטון. עם זאת, אצל בני גנץ האופציות מגוונות יותר - הוא לא מסומן ע"י החרדים ולא שנוא ע"י הימין. אבל, אין לו מנדטים והוא לא מפלגת שלטון. גם הוא מוגבל.
בימים האחרונים בטרם נפלה ההחלטה ואיזנקוט השתעשע ברעיון של לדלג גם על סיבוב הבחירות הזה. בשביל מה הוא צריך את זה? למה הוא עושה את זה לעצמו? הוא התחבט והתלבט והבין שלא יוכל לעמוד מנגד. הוא מביט על הנעשה כאן כבר זמן רב, בעיניים כלות. הוא, שעומד בראש "יד בן-גוריון", חושב לעצמו מה היה "הזקן" עושה עכשיו. התשובה ברורה: "הזקן" היה קופץ עכשיו למים, קרים ובאושים ככל שיהיו, כדי להציל את הממלכתיות.
זה מה שגדי איזנקוט עשה היום - החליט לקפוץ למים. בלי תירוצים, בלי אילוצים, אבל עם שיבוצים. הוא הוציא מגנץ וסער ויתורים לא פשוטים: שתי המפלגות (כחול לבן ותקווה חדשה) מתמזגות לאחת: המחנה הממלכתי. יהיו פריימריז (אחרי הבחירות הקרובות). המטרה: להפוך את המקבץ הזה לפוטנציאל למפלגת שלטון. זה לא מושלם, זה לא ברור, זה לא עונה על כל הצרכים, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום. כשמדובר במלחמה על הדמוקרטיה הישראלית, אין מקום לאניני טעם, לבלרינות ולרשימת דרישות.
פעם, קמה כאן מפלגה בשם "הרשימה הממלכתית". הקים אותה דוד בן-גוריון לאחר אכזבתו ממפא"י ופיצולה של רפ"י. זו היתה שירת הברבור שלו. הוא פרש מהכנסת אחרי שנה, שלא על מנת לחזור. החברים גנץ, סער, איזנקוט וכהנא לא מתכוונים לפרוש. בן-גוריון פרש אחרי שעשה את שלו: הקים את המדינה, פירק את הפלמ"ח, הקים את מוסדות המדינה וביצר את הממלכתיות. עכשיו, יש מי שקמים עליה לכלותה. לג'נטלמנים ב"מחנה הממלכתי", בניגוד למקימי "הרשימה הממלכתית", אין ברירה. הם עוד לא עשו את שלהם.
האופרייטור הראשי והכמעט יחיד של החיבור הנוכחי הוא עו"ד רונן אביאני, הקמב"ץ של גנץ. כששאלתי מול מי עבד אביאני, אמרו לי "מול כולם". ביום שישי התגבשה בסביבת גנץ התובנה שאיזנקוט נוטה לכיוון לפיד. אביאני הוטל למערכה עם משימה: תביא את איזנקוט, עכשיו. הוא הביא. זה היה מרתון של שלוש יממות מתישות, בסיומן נתפרה החליפה בתקווה שתתאים למידותיהם של כולם. מתן כהנא, בהקשר הזה, הוא שלב לא פחות משמעותי מאיזנקוט. הכוונה היא ליצור מסה קריטית, משקל סגולי שיפרוץ את החומות הקיימות וישכנע מצביעים לעבור מפלגות. רק ב-1 בנובמבר נדע אם זה הצליח.
בסוף, הגנרלים סומכים זה על זה. אשכנזי אמר בזמנו, בשיחות סגורות, ש"גנץ היה שם". אשכנזי יודע מה זה להיות רמטכ"ל. באיזה כובד אחריות מדובר. בגודל ההחלטות. הוא החליט ללכת על מה שהוא מכיר ובסוף זה הספיק לו כדי להתיך את כולם למסגרת אחת. את המסגרת הזו אי אפשר להתיך פעם נוספת. המהלך של הקמת "המחנה הממלכתי" הוא החלופה היחידה האפשרית.
גנץ ואיזנקוט נפגשו בשנה האחרונה בין עשר ל-12 פעמים. יש ביניהם הבנה עמוקה ולא מעט הערכה הדדית. למי ששכח: עם ביטול מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל בידי הממשלה, החליטו נתניהו ושר הביטחון ברק להטיל את תפקיד הרמטכ"ל על איזנקוט. הוא סירב והפנה אותם לגנץ. "הוא היה סגן רמטכ"ל, אני לא", אמר. אם היה מקבל את התפקיד, מה שכל אחד אחר בעולם היה עושה, יכול להיות שגנץ היה עכשיו מצטרף אליו, ולא להיפך. את הנעשה, אין להשיב. גורלו של האיחוד הזה תלוי מעכשיו בכימיה בין אנשיו, בדינמיקה, בחיבור ובאיכות הקמפיין.
אין צורך להספיד את יאיר לפיד. הוא קמפיינר ותיק ומצטיין, שצובר נקודות בתפקיד ראש הממשלה בקצב מהיר. הוא, עדיין, ראש החץ של הגוש. הוא לא נשבר בקלות, הוא קר רוח והוא עשה היום את הדבר הכי נכון שאפשר לעשות: בירך את איזנקוט על הצטרפותו בפה מלא ובפומבי, למרות שלא הצטרף אליו.
בצד השני, אני מניח, התניעו את מכונת הרעל, כיילו אותה מחדש והטעינו בה את פרטיה של המטרה החדשה: איזנקוט. גדי איזנקוט. רב אלוף (במיל'), ישראל השנייה, נולד בטבריה, גדל באילת, בן להורים מרוקאים. עכשיו תביאו חומר שיוכיח ההיפך.
התרעות פיקוד העורף