אני לא טובה במספרים אבל מצוינת בתאריכים. יום יבוא ומישהו יצטרך לבדוק את הזיכרון הפנומנלי שלי לזוטות העולם כחלק ממחקר קליני. אני זוכרת תאריכי יום הולדת של אנשים שראיינתי לפני יותר מעשור; זוכרת באיזה חודש רבתי עם החבר שלי ב"הנסיך הקטן", בתקופה שעוד היינו מעשנים בבתי קפה; אפילו זוכרת את עוזרת הגננת שאומרת לי משהו על הסנדלים, ואני מתעלמת ונופלת. 

כך יצא, ולא בהפתעה גדולה, שאני זוכרת גם את היום שבו עזבתי את בית ההורים ויצאתי לדרך עצמאית כאילו זה היה אתמול. אוטוטו 20 שנה. שני עשורים. מוזר לי להתייחס לעצמי במונחים של עשורים. 20 שנה אני בחוץ. לפעמים בזוג, לפעמים לבד. אני יודעת שזה אישי ואתם לא מתרגשים כמוני. אולי אתם חושבים ש־20 שנה זה כלום וחכי עד שתגיעי ל־40, אבל בלתי נתפס שעוד מעט משך הזמן שבו אני גרה מחוץ לבית יהיה זהה לתקופה שהייתי "בפנים". 

גיל 25 הוא לא גיל צעיר לעזוב בו את הבית, אם כי לאחרונה אני מגלה שצעירים לא ממהרים כמונו. בדור שלי הגיל הקלאסי לעזיבה היה 21. ייתכן שיוקר המחיה הוא פקטור משמעותי למה שקורה לדור הנוכחי. אפשר לומר שהייתי בחוץ קצת לפני. היה לי מטיל זהב ושמו "חבר בתל אביב". הייתי אצלו רוב הזמן. את המעבר הרשמי לדירה הראשונה שלי בעיר עשיתי כשכבר חשבתי שאני "זקנה" מדי. הנסיעות על קו תל אביב-חולון היו קשוחות כמו טיסה יומית מתחנת השיגור של נאס"א אל החלל. 

היינו שני ילדים מהעיר הקטנה, החברים הכי טובים, שהגיעו לעיר הגדולה. כשאני חושבת על ההתמודדות שלנו בעולם, אני תוהה איך יכולנו להפיק את המיטב מכל מה שיש לעיר להציע בלי להוציא שקל כמעט. נזכרתי בזה אתמול כשנסעתי אליו לגבעתיים. באוטובוס שמעתי שיחה בין שתי בחורות, על המחשבה להכניס שותפה שלישית לדירה. 

הוא עזב את העיר לפני כמה שנים, כי לא יכול היה להתפשר על דירות בגודל קופסת נעליים. פתאום קמה לו משפחה ונהיה לו צפוף מדי. אז הוא עבר. הוא גר על קו הגבול, זו הפשרה שלו. "מעבר לגשר", אבל על קו הגבול הדמיוני והכמעט מגוחך בין שתי הערים. הנחמה היחידה שלו היא חנייה בבניין, והוא טורח להזכיר לי את זה בכל פעם שאני אומרת לו, כמנסה לנחם, "יש לכם אחלה דירה, וזה באמת מרחק הליכה מהרכבת". 

סיפרתי לו שבדרך, במהלך השיחה שעשו הבנות על השותפה השלישית, נזכרתי איך במקום לבזבז הון תועפות בברים, היינו פוקדים את כל פתיחות הגלריות ברחוב בן יהודה בימי חמישי בערב, שותים קאווה שהוגשה חופשי בכוסות פלסטיק, אוכלים בורקס ועושים קולות של מתעניינים באומנות. בתחילת שנות האלפיים הכרתי כמעט כל אומן ואומנית ישראלים שהציגו בגלריה בתל אביב. אותם ואת בני משפחתם.  

לטוס לחו"ל לא בא אז בחשבון. זה היה טרום עידן איזיג'ט, תקופת הכרטיסים שמדפיסים לפני הטיסה, תקופת חגורות הבטן, התקופה שבה בדיוטי פרי באמת היה יותר זול. כפיצוי, מדי שבועיים היינו הופכים את הסלון לאולם מופעים, מחברים לטלוויזיה רמקולים ומדמיינים שאנחנו בהופעה של לאונרד כהן, או פול מקרטני או גאנז אנד רוזס. חוגגים ימי הולדת קונספטואליים נוסח תאילנד, ניו יורק ואיטליה. למדנו לבשל כמו שפים, לעצב את הסלון כמו המלון שרצינו לנפוש בו, ואפילו פעם אחת עשינו בריכה על הגג. 

היה לנו מעט, אבל היינו מאושרים. מאוד. רצינו עוד, כי ככה זה בגיל 25, יש עוד כל כך הרבה דברים להגשים, ועניינים כמו שאיפות והגשמה עצמית וקריירה שגורים כמנטרה בפיהם של כל מי שעוברים לתל אביב ורוצים לעשות את זה "בגדול", כאילו היא ניו יורק לעניים.

ישבנו באחת המסעדות היקרות שאנחנו פוקדים מדי פעם, כי מה שהיו בעבר מושאי חלומותינו, הם כיום החברים שלנו שמוציאים לנו מהצד מנות חדשות לטעימה. ואז אמרתי לו, לבסטי שלי, שאני מאושרת יותר היום אבל לא בגלל מה שיש לי, כמו בזכות העובדה שאני יודעת לא לקחת שום דבר כמובן מאליו וליהנות גם מהדברים הקטנים ביותר. ואז הוא אמר שגם הוא, ולפעמים הוא מתגעגע לקאווה זולה בגלריה, ולתקרה מתקלפת ולעיר רעושה וכעורה באלתרמנית, מלאת אופי, שאין בה מנוח, לא לגוף ולא לנפש. 

רגע לפני שנפל על כתפיי בגעגועים, לא אליי כמו לעיר החלומות שלו, מיד הזכיר לעצמו, וגם לי, שיש לו חניה בבית ושזה הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחיים. 