באמצע אוגוסט, כשגלי חום חרכו ואמריקה שכבה עם לשונה דבוקה לאספלט רותח, היו בסן פרנסיסקו 15 מעלות צלזיוס; מקומיים ותיירים התכרבלו בסוודרים ומעילים וקיללו את מזלם הטוב. אפשר לחזור כאן על אמירתו השחוקה משימוש של מרק טוויין, אבל מוטב לחפש בגוגל. בין סן פרנסיסקו ומיין במשותף, אפשר לומר שבמשך 25 שנה לא הזעתי.

כשמזדמן לי, אני שם. בחודשים האחרונים אני חי ממזוודה אחת ומכונית, מה שעושה את מסעותיי לנטולי כבודה. כשמזדמן לי, אני חוזר לבית הספר, לגלריה עם ציור קיר ענק של דייגו ריוורה. אם יזדמן, אספר כיצד בית הספר לאומנות האוונגרדי ביותר באמריקה פשט רגל בשל ניהול כושל ומעילות; מנהליו שקלו ברצינות הצעה שהונחה לפניהם: למכור את ציור הקיר, עם הקיר אני מניח, תמורת 50 מיליון דולר. זה לא קרה.

משרדו של רוי רמזי, מנהל התמיכה הטכנית של המחלקה לקולנוע, היה תמיד פתוח לתלמידים. היינו יורדים אליו עם כריך מהקפטריה. עכשיו הייתה הדלת סגורה. רמזי מת לפני כמה שנים והצוות התפזר. הוא היה גבר קורקטי, רך דיבור, קומפקטי וידען גדול. שום דבר בו לא הסגיר את העובדה שהיה בעברו חבר בכת פנאטית ומהופנטת שדהרה לאבדון. הוא לא דיבר על זה, חוץ מפעם אחת שבה שתה יותר מדי. הסיפור נשאר איתי.

הדירה האחרונה שלנו בעיר הייתה בבניין מתוק ברחוב קטן מוצל בעצים, במעלה הגבעה בין הייט־אשברי לטווין פיקס. מה שהכריח אותי לעבור פעמים רבות בשדרות Geary ברובע סנסט, אולי הרובע הלא אופייני והמיותר בעיר. כך חלפתי על פני הבניין האפור שנקראThe People’s Temple, שהיה מעוך בין הבתים הסמוכים לו. תמיד הייתה שם התגודדות כזאת או אחרת של הומלסים ורעבים. מכאן יצאו האוטובוסים של מאמיניו ונאמניו של ג'ים ג'ונס אל שדה התעופה שממנו המריאו לגיאנה. מי שנותרו מאחור ללא רועה רוחני ועם רואי חשבון, חיכו לזימון להצטרף לאחיהם. הזימון לא הגיע.

את הבניין עצמו הרס הטבע. רעידת האדמה המכונה "לומה פרייטה", שהתרחשה ב־17 באוקטובר 1989, הרסה את הבניין. העיירה עלתה על שרידיו בדחפורים שלא נעדר מהם חרון קדוש. חברי הכת שלא טסו לגיאנה, ראו את המראות בטלוויזיה. גם רוי רמזי, שסירב לעבור ברחוב שהוא עורק מרכזי מאז 1978 ועד מותו. כשהיה צריך משהו באזור, היה נוסע לכיוון האוקיינוס ברחוב קלמנט המקביל, שתמיד היה נעים וידידותי יותר מגירי חסר החן. עשרות שנים לא כיסו על כאב הלב שלו. זה סיפור על רשע שהשמיד את עצמו. לא מבלי שהשאיר מורשת שבה הכל מותר והטרלול מנצח את השפיות.

זה היה מסוג הסיפורים שלפעמים נדמה שרק סן פרנסיסקו מסוגלת לייצר, אף שג'ים ג'ונס היה מאינדיאנה ושם החלה פעילותו הדתית. וגם משום שמי שראה בזמן אמת שידור ישיר בטלוויזיה מגיא ההריגה בגיאנה, המראה החד־פעמי של 900 גברים, נשים ו־300 ילדים שוכבים נפוחים בתהליך מתקדם של ריקבון־מוות כשבגדיהם בכל צבעי הקשת מתוחים עליהם כמו בלונים, לא ישכח את המראה הזה עד מותו. במילים אחרות: זה מקרה המוות ההמוני הגדול ביותר של אזרחים אמריקאים שלא בזמן מלחמה אחרי 11.9.

סיפור ילדותו המעוכה של ג'ים ג'ונס בלין, אינדיאנה; סיפור על אב מכה, שותה מובטל, המתנכל לבנו הקטן ורב סדרתית עם אמו עד שהיא אורזת את שניהם יום אחד ונמלטת על חייה - נועד לשמש תפאורה הולמת לעיצובה של מפלצת. פסיכולוגים חרשו את החומרים האלה. ג'ונס היה ילד אלים; הוא הרג חתול בסכין ללא סיבה; הוא ערך עם חבריו טקסי קבורה סמליים. אמו הרוחנית הייתה שכנה שאימצה את הילד המוזר והרביצה בו אמונה דתית, גוררת אותו לכנסייה שבה התפלל בהתלהבות והקריאה לו קטעים נבחרים מכתבי הקודש. הגבר הצעיר ג'ונס הפך למאחז עיניים, כרוז קרנבל קולני שמכר שיקויי קסמים מרפאי כל.

ג'ונס חבר לבעלים של חנות חיות ומכר קופי קפוצ'ין מדלת לדלת. הוא עבד כאח בבית חולים, התחתן עם אחות וגילה את עיקרי שליחותו על האדמה כנציגה הבלעדי של השגחה עליונה. מועצת העירייה המקומית מינתה אותו לכומר של כנסייה קטנה, אך דרשה את התפטרותו כאשר הסתבר שג'ונס ניהל תפילות מעורבות של שחורים ולבנים. זה היה צעד אחד מוקדם מדי בחייה של אינדיאנה. אחרי היתקלות עם הסניף המקומי של הקו קלוקס קלן, נאלצו ג'ונס ועדתו לעזוב.

הוא קרא במגזין "אסקווייר" כתבה ובה היו מפורטים תשעה מקומות בעולם שנחשבו כבעלי סיכוי לשרוד פצצה גרעינית ובחר ביוקאיה, צפון קליפורניה, משום ש"היא נמצאת מערבית להרי הסיירה, נגד כיוון הרוח והרחק מכל מטרה אפשרית באמריקה". הפחד מפני היום של הפצצה הפך לאחד החששות שהתרוצצו בראשו הפרנואידי. הוא הזהיר מפני התקפה גרעינית שתתרחש ב־15 ביולי 1967. הנביא מטעם עצמו שבא לתת סוג של אמונה, חמד כל מה שלא היה מחובר לרצפה, בעיקר נשים שלא היו שלו ונמשכו לכריזמה הפסיכוטית.

בדרכו לקליפורניה הלך ג'ונס לבקר את Father Divine (האב האלוהי), מטיף שחור שהקים דת ב־1910 שעיקרי אמונתה היו להפוך את חייו של דיוויין לגן עדן עלי אדמות. בפגישה בין אלוהים, שנהנה מאהבה ותמיכה של עשרות אלפי מאמינים, ובין הכומר הקטן והנרדף, הסביר דיוויין לג'ונס כיצד לגשר על פער התיווך. במקום לטעות ולהטעות, עליו להכריז על עצמו כעל אלוהים. בטלה והדוניזם היו תכלית חייו וכמובן ההרמון המפואר שבו שכן, שהיה מלא נשים בשמלות כותנה לבנות שכל רצונן היה לשרת את האל.

נטול פקפוקים ובטוח בערכו, השאיר דיוויין רושם אדיר על ג'ונס. הצמר הוסר מעיניו של הכומר המיוסר המתחבט בנטיותיו המיניות, רצונו להיטיב עם הזולת ולהעשיר את עצמו. ג'ונס התאהב ברעיון של כנסייה לכל הגזעים, שוויון זכויות בררני וברעיון הגאוני של דיוויין שחוץ מהאב הקדוש עצמו, נגזר על מאמיניו להימנע מקיום יחסי מין. מהר מאוד הסתבר שיוקאיה קטנה וסגורה מכדי להכיל את ג'ונס ומאות מאמיניו, ובתחילת שנות ה־70 הם עברו לסן פרנסיסקו.

בדצמבר 1973 נעצר ג'ונס בלוס אנג'לס כאשר כפה עצמו מינית על גבר בבית קולנוע. הוא החל משתמש בסמים פרמקולוגיים כמו ווליום, אמפטמינים ואחרים והיה מכור להם עד מותו. הוא היה גבר נשוי שקיים יחסים עם נשים וגברים מקהילתו והעמיד צאצאים שאותם אימץ כילדיו. טענה חוזרת שהושמעה נגדו הייתה קביעתו שכל חברי הכנסייה חוץ ממנו היו הומוסקסואלים. הוא היה ההטרו היחיד ביקום, ומכיוון שהנשים היו לסביות והגברים הומואים, כל מי שגילה עניין בבני המין השני, "חי בשקר".

ג'ים ג'ונס ליקט גברים ונשים שהפכו ללוויינים של שאיפותיו ונשארו איתו במשרות שונות. מנהלי חשבונות, בלדרי כסף שחור שאותו הפקיד בז'נווה. אחיות מוסמכות, טבחים, שומרי ראש חמושים, מערכת שלמה שעשקה מצטרפים חדשים לכנסייה שבפניהם הציג ג'ונס את המשוואה האולטימטיבית: ויתור על כסף ורכוש תמורת חיי נצח. הארווי מילק נבחר למועצת העיר בעזרת ג'ונס. גם ג'ורג' מוסקוני, ראש העיר החדש והאהוב, היה ידידו. מוסקוני מינה אותו לאחראי על הדיור בעיר, עמדת כוח שאותה ניצל ג'ונס לעסקאות נדל"ן מפוקפקות שהצטברו לתלונות עליו במערכות העיתונים. אלה החלו לחקור והבהירו לג'ונס שעליו לעבור ליעד הבא. הוא בחר בגיאנה, הצמודה לוונצואלה, שם שיחד את השלטונות וקיבל מהם פיסת ג'ונגל שבה התכוון להקים קהילה חקלאית עצמאית. ב־1977 עברו ג'ונס וכאלף מחברי הכנסייה שלו לביתם החדש.

ג'ונס ואנשיו הקימו את מתחם ג'ונסטאון בסגנון של מחנה שבויים. לעצורים מותר היה לעסוק בגינון, לעבוד במטבח ובחדר האוכל, להקים תזמורת וכיוצא באלה, אבל המתחם היה מוקף מגדלי שמירה ובהם שומרים חמושים. משפחות הופרדו ללינה משותפת בצריפים גדולים, ומי שניסה לברוח, היה צריך לעבור ברגל כ־50 קילומטר של ג'ונגל סמיך עד היישוב הקרוב.

ג'ונס הגיע לגיאנה בהתפרצות מלאה של פרנויה. בדרשות הארוכות שנשא מכס לבן ומורם שנבנה עבורו, הוא הביע את חששו מניסיון התנקשות של ה־CIA, מחקירות ה־FBI ומהאיום הקיומי התמידי על הקהילה. התשובה שלו לכל אלה - ועל שטיפת המוח הזו שקד זמן רב - הייתה התאבדות המונית של המאמינים. ביחד עם רופא הקהילה והאחיות, הגה ג'ונס תוכנית מסודרת למוות מרצון. תרגילי הפתע שערך נקראו "לילה לבן" ובהם תרגלו אנשיו התאבדות תחת התקפה חיצונית. היו שעשו עצמם נוטלים רעל. היו מי שירו כדורי גומי איש ברעו. היה מי שעשה עצמו יורה בג'ונס.

בפגישות מרתוניות של הכנסייה בסככה גדולה, נשא ג'ונס דרשות ארוכות שהפכו מטורללות, מפחידות ומנותקות מהמציאות. הנוכחים נקרעו בין האוטופיה שהובטחה להם, כולל חיי נצח אחרי המוות, ובין התחושה העמומה שהמנהיג הדתי הנערץ יצא מדעתו. סקס אינו בריא ומקצר את תוחלת החיים, טען ג'ונס. כאשר נתפס גבר נשוי מקיים יחסים עם אישה שלא הייתה אשתו, נקראו השניים לבמה, וג'ונס ציווה עליהם לעשות סימולציה של יחסים. את הסימולציה ליווה בקריינות: "ראו אותם", אמר, "הם כמו חיות". זוג אחר שנתפס הוכה עד זוב דם.

דעותיו הפוליטיות מעולם לא היו נחרצות, אבל כעת טען ג'ונס שכוונתו של צ'רלי מנסון הובנה לא נכון וכי הבריגדות האדומות, שחטפו ורצחו את ראש ממשלת איטליה אלדו מורו, עשו מעשה טוב. איכות האוכל שהוגש הידרדרה. באורז היו תולעים, וחומרי הגלם נגמרו. הניסיון לגדל תוצרת חקלאית נכשל. האדמה נסחפה בגשמי מונסון תכופים. את ריבוי הגשמים תירץ ג'ונס בהזרעת עננים על ידי ה־CIA ואת המחסור החמור בנעלי ילדים הסביר בכך ששלטונות המכס החרימו מטען שהיה מיועד לג'ונסטאון בנמל יוסטון.

ההכאות הפומביות הלכו והפכו תכופות יותר. חיל המשמר הפרטי שלו הכה בחגורות עור ובאלות, וג'ונס עודד זקנים להכות במקלות ההליכה שלהם. המוכים נותרו פצועים באבק חסרי הכרה וללא עזרה רפואית. צעצועים ובובות של ילדים הוחרמו. הדרכונים של כולם ננעלו בקופסת ברזל גדולה. ג'ונס הצביע על מישהו שהטיל בו קללה ושרף את הדרכון שלו. למחרת נמצא האיש מת. הדיבור שלו הפך למלמול של נרקומנים. בהפסקות הזריקה לו אשתו את התרופות החביבות עליו.

המוטיב החוזר בדרשות שלו היה "התאבדות כאקט מהפכני והמילה האחרונה". את אימוני ההתאבדות פירשו המאמינים כהפגנת נאמנות למנהיג. אבל כאשר החל לדבר על גלגול נשמות וחזרה לחיים, על העובדה שמוות הוא דרגה מעל הקיום האבסולוטי, חלחל רעיון ההתאבדות כאקט מתבקש. התאבדות אינה עניין קל כלל, הזהיר ג'ונס, ואם תתאבד בגפך ותבקש לחמול על קרובי משפחתך, סופך שתחזור לעידן האבן. להתאבד עם האב הקדוש זו מחאה עליונה נגד הדיכוי. כדי להוכיח שהוא סובל עבור כולם, הציג ג'ונס את כפות ידיו המדממות. הוא היה משפשף אותן בזכוכית טחונה.

בעודם בגיאנה התבשרו תושבי ג'ונסטאון על תחקיר רחב ומזיק על ג'ונס שהתפרסם ב"New West", שבועון פופולרי בקליפורניה שהיה המקבילה המערבית של המגזין "New York". ההאשמות היו חמורות ומאחוריהן עמדו חברי כנסייה לשעבר שנטשו והוציאו סיפורים קשים. כמו שלעתים צריך שיקרה, פגש התחקיר חבר קונגרס מסור ואמיץ מקליפורניה בשם ליאו ראיין. יחיד מסוגו בין הפוליטיקאים של זמנו, שמע ראיין את עדותם של תושבי המחוז שלו והחליט שחובתו לחקור. ברקורד העשייה של ראיין הייתה התחזות לאסיר בכלא פולסום כדי לעמוד מקרוב אחרי תנאי המאסר, וביקור בקנדה כדי לבדוק את תלונות ארגון גרינפיס על ציד כלבי ים.

במכתב מנומס שכתב לג'ונס, ביקש ראיין רשות לבקר ולבדוק את המתרחש, בהנחה שאין לג'ונס מה להסתיר. התגובה הראשונה הייתה התנגדות נחושה, אך בסוף משא ומתן ארוך ניתן לראיין אור ירוק לביקור. ראיין ואיתו כמה עיתונאים ובני משפחה שנשארו בסן פרנסיסקו, טסו לגיאנה.

נחיתת ליאו ראיין והפמליה הקטנה שלו בגיאנה בישרה את תחילת הסוף. בשדה התעופה, בשמש קופחת וממטוס קטן, ניהל ראיין משא ומתן עם ג'ונס, שעדיין סירב להניח לקבוצה לבקר. אחרי משא ומתן מייגע שלח ג'ונס לאסוף את ראיין בעגלה קטנה רתומה לטרקטור מאויש באנשיו הנאמנים ביותר. ראיין התקבל במתחם בקור חשדני. ג'ונס נראה מסטול. לקראת השקיעה הודה ראיין לג'ונס על האירוח וביקש לחזור למטוס. ג'ונס התעקש שהפמליה תישאר עד הבוקר. בחסות הלילה בהתגנבות יחידים הגיעו אל ראיין כ־40 איש ואישה שביקשו לעזוב איתו.

הציבור נראה עייף, מדוכדך וממורמר. נוכחות החמושים הייתה מסיבית. ג'ונס ראה את חלומו מתמוטט. עיתונאים רבים מדי הנציחו את המתרחש. לג'ונס לא היה ספק כי עם שובו הביתה ידווח ראיין לקונגרס את שראה וזרועה הצבאית של אמריקה תגיע לגיאנה כדי להשליט סדר.

ראיין והפמליה הובלו חזרה למטוס. על מסלול הנחיתה חיכה להם מארב של חמושים. כשהם עושים את דרכם ברגל לפתח המטוס, פתחו החמושים באש מנשק אוטומטי. ראיין וארבעה עיתונאים נהרגו. אחרים נפצעו. דון הריס, צלם רשת NBC, עם מצלמת קולנוע, הנציח את מות חבריו לפני שנהרג. המצלמה נפלה איתו והמשיכה לצלם. המראות הקשים האלה שודרו בחדשות הערב באמריקה.

ג'קי ספיר, העוזרת הפרלמנטרית של ראיין, שטסה איתו לגיאנה, נפגעה מחמישה קליעים ונפלה מתחת למטוס. היא נותרה בהכרה וראתה את הטבח כולו בעיניה. כאשר נגמר הירי מטווח ארוך יחסית, התקרבו החמושים של ג'ונס למטוס וביצעו וידוא הריגה. ספיר עשתה עצמה מתה. ב־2008 היא נבחרה כחברת קונגרס דמוקרטית מטעם המחוז של ראיין.

ג'ונס הורה לרופא ולאחיות להכין את הרעל. באוהל מיוחד עורבבו כמויות מדודות של ציאניד עם מיץ מאבקה לנוזל חלבי. המבוגרים עמדו בתור ולקחו בהכנעה כוסות קרטון. הרעל הוזרק לפיות הילדים במזרק ללא מחט. משפחות צוו ללכת ולשכב על האדמה בהמתנה למותם. המוות ארך כחמש דקות בממוצע. את התהליך ליווה קולו המדוד, הפלגמטי והיגע של ג'ונס. "קודם הילדים", הורה ג'ונס לאנשיו. היו מי שמתו בשקט. היו שצעקו בהיסטריה ובכו. מי שהתמהמה, ג'ונס סייע לו. זה מה שמקובל לכנות מוות רע: התכווצויות שרירים, עיניים מתגלגלות, נשימה כבדה.

בדיקה פתולוגית הבהירה שג'ונס מת מירייה מאחורי אוזנו. האם היה לו האומץ לירות בעצמו או האם נורה בידי מי מאנשיו? המתים שכבו צפופים, סמוכים איש לרעהו. היו שמתו מחובקים וילדיהם ביניהם. בצילום האווירי נראה פאזל צבעוני שחלקיו קרובים אך אינם מתחברים. הבעות הפנים הסגירו את המוות הנורא. הגופות שכבו ימים בחום הטרופי ובלחות עד שהמשטרה המקומית הגיעה לשטח ואיתה משלחת אמריקאית. כ־900 אנשים מתו עם ג'ים ג'ונס בגיאנה.

מה גורם לציבור גדול לנהות בעיוורון אחרי אידיאולוג שבחר במוות? שטיפת מוח מתמשכת, פחד וחשש מתמידים. הסבר רפה לרגע שבו אתה מניח לאדם לא חמוש להזריק לפי ילדך ציאניד ואחר כך לשתות מכוס התרעלה בעצמך.

היסטוריון אחד טרח והביא מובאות היסטוריות: את מצדה, שבה הרגו עצמם יהודים תחת מצור רומי בשנת 73 לספירה. ואלף חיילים יפנים שהתאבדו בסייפאן ב־1944 כאשר איבדו תקווה תחת מצור של כוח אמריקאי.