הייתי העיתונאי הישראלי הראשון שזכה לבקר אצל ג'ונתן פולארד בכלא. זה היה בתחילת הניינטיז, כשהייתי סופר "מעריב" בניו יורק. חשפתי את נישואיו החשאים לאסתר (זייץ) פולארד והפכתי לידיד קרוב שלה (בטורונטו) ושלו (בכלא באטנר, צפון קרוליינה). הנסיעה שלי לשם, במסווה של בן משפחה, שנים לפני שהותר לעיתונאים או פוליטיקאים לפגוש אותו, תהיה לנצח אחד האירועים המכוננים בקריירה שלי. גם הראיון הנרחב שבא בעקבותיה - ראיון שבעקבותיו נשלח פולארד לצינוק (הוא ידע שזה יקרה).
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
במשך יותר משני עשורים נלחמתי לשחרורו. לא הצלחתי להבין את כל אלה מתוכנו שחשבו שאין צורך במלחמה הזו. שאפשר לזרוק אותו לכלבים. הרי ישראל הפלילה את מי שהעביר לה כמויות בלתי נתפסות של מודיעין יקר ערך, בלי למצמץ. האיש ישב בכלא האמריקאי 30 שנה. אגב, באמריקה זה באמת כלא. אין שם סידור שלפיו אתה יכול להזמין את הסוהרת החביבה עליך. אין שם שום דבר שדומה לקייטנת אסירי חמאס, שהושקה ופרחה תחת נתניהו. האמריקאים יודעים להעניש, ואת פולארד הם לקחו כמקרה דגל של "נאמנות כפולה". הוא נבגד על ידי ישראל, הוא נבגד על ידי עסקת הטיעון שלא כובדה, הוא שילם מחיר מטורף על זה שעזר לנו.
השבוע הוא חטף על הראש את "מכונת הרעל" במלוא תפארתה. חטאו הפעם לא היה ריגול, אלא עניין כבד וחמור בהרבה: הוא העז להגיד שהוא תומך באיילת שקד. לקח כמה עשיריות שנייה עד שעשרות, מאות ואלפי ביביסטים, בוטים, אוואטרים, חשבונות מזויפים וסתם גדפנים הסתערו על האיש והטיחו בו את המחרידות בקללות. אני מעריך שהמילה "בוגד", שאותה שמע השבוע בכל הטיה אפשרית, צרבה אותו במיוחד.
האירוע הזה לא ייאמן. ההתנפלות החייתית על פולארד, אחרי 30 שנה בכלא האמריקאי, רק כי העז לתמוך במישהו שאינו נתניהו, היא ההדגמה המרהיבה ביותר לפולחן האישיות שבתוכו מבוססת ישראל בשנים האחרונות. העובדה שיש כאן כל כך הרבה אנשים שמבחינתם לאף אורגניזם חי אין קיום מבלעדי הקיום הביביסטי, היא בלתי נתפסת. שתי צורות החיים האפשריות היחידות מבחינת הביביסטים היא להיות ביביסט - או להיות בוגד. ככה פשוט.
פולארד האומלל נאלץ לפרסם, כמה אלפי קללות אחר כך, הודעת ביטול. הוא לא ידע ששקד הציבה ברשימתה את יועז הנדל, הוא לא הבין שהיא בעצם נגד ביבי. משהו כזה. אל תתפתו: הוא ידע הכל והבין הכל. הוא ישב עם שקד ושמע ממנה כל מה שצריך לשמוע. אבל לא הייתה לו ברירה. הוא כבר סבל מספיק. הוא שילם את חובו לחברה באמריקה. לא נותר בו כוח לשלם גם כאן.
הטור המלא של בן כספית ב"מעריב סופהשבוע"