המלכה ויקטוריה ישבה על כיסאה יותר מכל מלך או מלכה לפניה. היא מתה ב־1901, לפני קצת יותר מ־120 שנה. יותר ממחצית שנותיה כריבון היא הייתה מלכה בשחורים. מאז מות בעלה, 40 שנה לפני מותה, התאבלה והתרחקה מההמון הבריטי. את רוב זמנה בילתה מחוץ ללונדון. בין השאר, בטירת בלמורל. סך שנותיה כשליטה: 67 שנים חשובות של העידן הוויקטוריאני. אליזבת, שמתה לפני שבוע, מלכה יותר שנים.

היא השיאנית. ימי אלמנותה היו קצרים יותר. לבנה, המלך צ'רלס השלישי, אין סיכוי גדול למלוך זמן רב כל כך. מצד שני, גם לא כדאי למהר להספיד אותו. הוא צעירצ'יק בן 73. אביו חי עד גיל 99. אמו חייתה עד גיל 96. סבתו, המלכה האם, חייתה עד גיל 101. כלומר, ייתכן מאוד שצ'רלס השלישי כאן איתנו לעוד שנים רבות. נאמר – רבע מאה. עד שישראל תהיה בת 100. תקופת כהונה שאפילו בנימין נתניהו יוכל להתקנא בה. רק מעט מהבריטים, ומעט מאיתנו, זוכרים מלך או מלכה אחרת. רק נזכיר: שלטון ארוך וחיים ארוכים הם הישג יפה, אבל לא הישג של המלכה. אליזבת שלטה לזמן ארוך משום שאביה מת בגיל צעיר, כפי שהיה נהוג פעם, והיא מתה בגיל מבוגר, כפי שנהוג היום.

העובדה שלא היו לפניה מלכים או מלכות ששלטו זמן רב כמותה קשורה פחות לאיכות המלוכה ויותר לתוחלת החיים. כשאביה של אליזבת עלה לשלטון ב־1936, תוחלת החיים הצפויה לגבר בריטי הייתה פחות מ־60 שנות חיים. ג'ורג' השישי מת בגיל 56. צעיר – אבל לא הרבה יותר מהמצופה באותה עת. ב־1952, כאשר אליזבת נעשתה מלכה, תוחלת החיים הצפויה לנשים כבר הייתה יותר מ־70 שנה. בשנת 2000 כבר הייתה יותר מ־80 שנה.

זו כמובן לא כל התמונה: מלכים בבריטניה חיים בממוצע 30 שנה יותר מנתיניהם. 30 שנה! אפילו ג'ורג' חי יותר מהנתינים שנולדו בשנת הלידה שלו, ובלא מעט שנים. המלכה ויקטוריה חייתה כפליים מהממוצע של בני דורה. כמותה, גם בני המעמד הגבוה בתקופתה. בממשלתו של הלורד סולסברי, "שהעריץ את המלכה ויקטוריה", כפי שכתבה ההיסטוריונית ברברה טוכמן, "מתוך 19 חברי הקבינט, כולם חוץ משניים עברו את גיל 70". שבעה עברו את 80. שניים עברו את 90. "וזאת בתקופה שבה תוחלת החיים הממוצעת של גברים בשעת לידתם הייתה 44".

אגב, אותה תופעה נצפית גם בקרב נשיאים אמריקאים. מאמר שבחן את תיאוריית "ההזדקנות המהירה בתפקיד" – כלומר, הטענה ששנות הנשיאות שוחקות את בריאותו של הנשיא ומאיצות את קצו – לא מצא לה שום ראיה. להפך: נשיאים חיים יותר מאזרחיהם, ולא במעט.
יש לזה שתי סיבות: מכיוון שהגיל הממוצע בעת ההשבעה של נשיאים עד כה הוא 55.1 שנים, כל נשיא צריך קודם כל לשרוד את שנות החיים הראשונות, המסוכנות ביותר, בטרם יזכה במשרה הנכספת. בנוסף, כמעט לכל הנשיאים הייתה השכלה גבוהה, הם היו בעלי אמצעים והייתה להם גישה לטיפול הרפואי הטוב ביותר בתקופתם. לכל אלה השפעה דרמטית על אריכות ימים. כך היום, ועוד הרבה יותר בעבר. כך נשיאים, וכך גם מלכות ומלכים.

דינמיקה בלתי נמנעת
תוחלת חייהם של מלכות ומלכים היא תזכורת לוויכוח עתיק היומין על תפקידו של המנהיג בעיצוב תקופתו, ויכוח שימיו כנראה כימי ההיסטוריון היווני תוקידידס. תיעודו את המלחמה הפלופונסית, שבה שירת בעצמו כמפקד על צי של ספינות, טבוע בחותמו של מי שסבור שהמנהיג – פריקלס לטובה, אלקיביאדס לרעה – קובע את קורות זמנו.

בעידן שלנו אין הסכמה מלאה על הטענה הזאת. מאז קרל מרקס, יש מי שמעדיפים להביט בתנודות החברתיות, ולהניח שהשליט בסך הכל נישא על גבן, נתון לשיגיונותיהן. המנהיג חותר בכל כוחו ברפסודה על גבו של צונאמי, שייקח אותו לאן שיחליט. את בריטניה הגדולה, בלי קשר לשאלה מי מלך בה, הצונאמי החזיר בהדרגה אל חופי האיים שמהם יצאה כדי לכבוש את העולם. ויקטוריה הייתה מלכתה של בריטניה בימי גדולתה, ומתה כאשר שקיעת האימפריה כבר נראתה היטב באופק. אליזבת עלתה למלוך כאשר השקיעה נעשתה לעובדה מוגמרת. היא הומלכה צעירה, שבע שנים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, והחל העידן האמריקאי־סובייטי. היא הומלכה חמש שנים לאחר שהודו זכתה בעצמאותה, והבריטים איבדו את המאחז הגדול האחרון שלהם בעולם של אתמול.

תפקידה העיקרי היה לנווט ברגיעה ובשכל דינמיקה בלתי נמנעת. להוסיף עוד נדבך לתהליך רב־הדורות של צמצום המלוכה. ב־1215 הוגבל המלך האנגלי באמצעות המגנה כרטה. ב־1649 הוצא המלך צ'רלס הראשון להורג על ידי פרלמנט שהמלך סירב להכיר בסמכותו. ב־1688, במה שמכונה "המהפכה המהוללת", התברר למלך (ג'יימס השני), שגם לצבא יש סדרי עדיפויות, שאינם כוללים דווקא אותו. התברר שאין מלך בלי הסכמת האצילים, הצבא והעם.

ב־1721 מונה לראשונה אדם לתפקיד שהיום נהוג לכנותו "ראש ממשלה". זה היה סר רוברט וולפול. אבל גם זו לא הייתה המילה האחרונה על מעמדה של המלוכה, ובהמשך באו מלכים שניסו לשלוט בעצמם במי שמוציאים לפועל את מדיניותם. ג'ורג' השלישי, שאיבד את אמריקה, התמרד נגד ממשלתו, איים שיתפטר מתפקידו, אך לבסוף השלים עם מציאות שמחייבת דרג ממשלתי שנושא בעיקר האחריות לניהול המדינה.
מי שמרכיב ממשלה בבריטניה עדיין נדרש לבוא אל המלך או המלכה ו"לנשק את ידו/ה" (גם אם לא נשיקה בפועל). אבל מה שפעם היה מלוכה גדולה של אומה גדולה, ואחר כך מלוכה בינונית של אומה גדולה, נעשה עם הזמן למלוכה קטנה של אומה בינונית. לא עוד אימפריה, לא עוד שולטת בימים. הלך הפלא, נשאר הטקס.

חמץ או ליבה
לפני זמן לא רב שוחחתי עם אחד משרי הממשלה, לא נאמר את שמו, כן נאמר שאינו משרי הימין אלא משרי המרכז. וכדי לצמצם קצת את הטווח, נאמר: מישהי או מישהו מגזרת לפיד־גנץ. החרדים לא ילכו עם גנץ או לפיד אחרי הבחירות, הצעתי לו, אל תקנו את הבלוף. אי אפשר לדעת מה יהיה אחרי הבחירות, השיב (או השיבה) בתבונה. מצב חדש, שיקולים חדשים.

שאלתי: על מה תוותרו כדי שיבואו. תראה, אמר/ה, לא נוכל לתת להם דברים שירגיזו את הבוחרים שלנו. לא נוכל לתת להם לסגור כבישים בשבת, או לצמצם את חופש הפרט של האזרחים. נוכל להתפשר על דברים כמו לימודי ליבה.
אמרתי: דווקא לימודי ליבה? יש מי שיאמר לכם שמוטב לסגור כביש או שניים בשבת, או לוותר על חמץ בפסח, בתור תמורה לחרדים – אבל לא לוותר על לימודי ליבה. יכול להיות, השיב/ה. אבל זה לא ילך. החרדים יוותרו על הכביש ועל החמץ אבל לא על הליבה. צריך להיות ריאליים.

נדמה לי שהכלכלן דן בן דוד הוא אחד מאלה שהיו מוותרים על הכביש או על החמץ, אם זה מה שהיה מאפשר לאלץ את החרדים ללמוד לימודי ליבה. לא משום שהוא בעד סגירת כבישים, או נגד חמץ (אין לי מושג מה עמדתו בעניין כבישים וחמץ), אלא משום שהוא יודע להבחין בין עיקר לבין טפל. עוד כביש, פחות פירור לחם, לא מאוד חשוב. אבל לימודי ליבה… הנה מה שכתב על לימודי ליבה: "החיבור בין קצב הגידול האקספוננציאלי של האוכלוסייה החרדית וההתעקשות של מנהיגיה למנוע מילדים חרדים את הידע הנדרש בכל העולם המפותח – ידע שיאפשר להם להבין את סביבתם באופן עצמאי ובלתי תלוי במנהיגיהם – מוביל לעתיד המסכן לא רק את הקהילה החרדית עצמה, אלא את מדינת ישראל כולה".

האם הוא צודק? ימים יגידו. אבל הוא מנסח משהו שאפשר לחלץ ממנו סדר עדיפויות. כפייה דתית ברמה כלשהי לא תסכן – היא תעצבן. בורות חרדית במקצועות הליבה אולי פחות תעצבן – כי מי כבר רואה מה קורה בבתי הספר של החרדים חוץ מהחרדים עצמם – אבל היא בהחלט תסכן.
את כל זה אנחנו מזכירים כמובן בהקשרה של ההבנה שאליה הגיעו בנימין נתניהו ומנהיגי החרדים: מתווה לימודי הליבה של ילדי חסידות בעלז יוקפא ובתמורה, הובטח לחסידות שתקבל תקציב מהממשלה, אם וכאשר תוקם ממשלת ימין־חרדים בראשות נתניהו.

אפשר לומר: נתניהו שובר את הכלים, מוכר את ישראל לחרדים. אפשר לומר: לפיד או גנץ היו עושים בדיוק אותו דבר. כאמור, אחד מהשרים (או השרות) אמרו לי משהו די קרוב לזה. כמובן, זה לא בהכרח הופך את ההחלטה לפחות מזעזעת (אם חושבים שהיא מזעזעת). זה רק הופך אותה לקצת פחות מחנאית מכפי שנדמה.

הנה מה שבעצם קרה: נתניהו מכר סחורה שאין לו. כדי לספק את הסחורה, יצטרך להיבחר ולהיות ראש הממשלה. כלומר, הוא עושה את מה שגם לפיד או גנץ היו עושים כדי להיות ראשי ממשלה. מוותרים על לימודי הליבה כדי לקבל את השלטון. ובדרך מספרים לעצמם שיש דברים יותר חשובים מהליבה. בפועל, גם הם היו מתעלמים מהטענה של בן דוד, ושל חוקרים דומים, שוויתור על הליבה מסוכן יותר מהרבה דברים אחרים שהם עסוקים בהם (גם לפיד, גם גנץ וגם נתניהו נחשפו לנתונים של בן דוד ומכירים אותם).

לא קל לקבוע מי צודק בשיפוט שלו. הנתונים לצד בן דוד, המציאות לצד הפוליטיקאים. הטענה שלו תהיה: אם לא תטפלו, יקרה אסון. הטענה שלהם תהיה: אם ננסה לטפל – ניכשל. מוטב להמתין להזדמנות, לחכות לשעת כושר, אולי יהיה מצב אחר, אולי החרדים יבינו לבד, אולי אפשר יהיה לעשות את זה בטוב, בשכנוע. יש עניינים שאותם הפוליטיקאים מאמינים שצריך לסדר בכוח. אם תציעו להם לחכות קצת עם הגרעין האיראני, לנסות עם האייתוללות בטוב, אולי לשכנע במקום ללחוץ, הם יצחקו עליכם. יאמרו שאתם נאיביים. אבל החרדים הם לא איראן. הם באמת לא איראן – הם אינם אויבים, הם אחיות ואחים שלנו. לכן קל יותר לוותר על לחץ, על כוח, על סנקציות, ולקוות לטוב.

וכמובן, גם על זה אפשר לשאול שאלה מעניינת: האם כמו ביחס לאיראן, גם בלימודי ליבה יש "נקודת אל־חזור"? קרי – האם ישנו שלב שבו לחרדים כבר תהיה כל כך הרבה השפעה פוליטית, עד שלא תהיה לאף אחד שום דרך לגלגל את פרשת לימודי הליבה לאחור.

לא ויתור ולא כפייה
הציטוט שהבאתי מהמחקר של בן דוד רומז לעוד משהו, שגם הוא מחייב דיון נוסף. במשתמע, הוא קובע שמנהיגי הקהילה פועלים נגד האינטרס של הקהילה עצמה. "התעקשות של מנהיגיה למנוע מילדים חרדים את הידע הנדרש", כך הוא כותב. כאילו מדובר במצב שהילדים רוצים והמנהיגים מונעים.

האם זה המצב? בכלל לא בטוח. במסגרת מחקר שאנחנו עורכים באתר המדד, על מגמות ביחסי חרדים ולא חרדים בישראל (וכולכם מוזמנים להשתתף בו, רק לסרוק את הקוד שמופיע בגרף), בדקנו גם מה חושב הציבור החרדי על לימודי ליבה. הנתונים שמוצגים כאן נאספו בקפידה, ומשקפים מדגם מייצג של האוכלוסייה החרדית, בפיקוחו של פרופ' קמיל פוקס, היועץ המדעי של המדד.

אנחנו מראים מהם רק טפח קטן, כי יש עוד הרבה לחקור, אבל מעניין להביט בליטאים ובחסידים, מי שהתקוטטו על לימודי הליבה של בעלז לפני שהגיעו לפשרה בחסות נתניהו. הצגנו לאלה וגם לאלה שלוש אפשרויות: שיהיו לחרדים רק מוסדות בלי לימודי ליבה. כלומר, שום אפשרות לבחירה; שיהיו גם מוסדות בלי וגם מוסדות עם, כך שהחרדים יוכלו לבחור; שיהיו רק מוסדות עם לימודי ליבה – שוב, אין בחירה, יש חובת לימודי ליבה לכולם.

כפי שאפשר לראות בגרף, יש קצת הבדלים בתשובות, אבל לא מאוד גדולים. יותר ממחצית מהליטאים ומחצית מהחסידים מוותרים מראש על אפשרות של בחירה. עוד כ־40% היו מאפשרים בחירה. כמובן, זה לא אומר שהם היו בוחרים בלימודי ליבה (רובם הגדול לא היו בוחרים בלימודי ליבה). אבל הם מוכנים לאפשר לאחרים לבחור בזה, אם זה מה שהם רוצים. וכמובן, רק מיעוט זעיר (ליטאים) או קטן (חסידים) היה כופה לימודי ליבה. קרי, מאלץ את כל המוסדות להיות מוסדות של ליבה.

זו נקודת הפתיחה של המדינה מול החרדים. הם לא רוצים לימודי ליבה. רובם לא רוצים בכלל, וגם אלה שמוכנים שיהיו לאחרים, לא רוצים לעצמם. ובשום אופן הם לא מוכנים למצב שבו תהיה רק אפשרות של לימודי ליבה. מכאן יוצאות שלוש דרכים. דרך אחת היא דרך הוויתור: שיעשו מה שהם רוצים. ומה יהיו ההשלכות של הבחירה שלהם? צריך לקוות שלא יהיו חמורות. אולי החרדים צודקים ואפשר גם בלי לימודי ליבה. אולי יתברר בעתיד שישראל משגשגת גם בלי אנגלית ומתמטיקה.

דרך שנייה היא דרך העימות וניסיון הכפייה. הנתיב הפשוט ביותר לכפייה הוא בשלילת תמיכה כלכלית במוסדות ללא ליבה, בתקווה שהלחץ יעשה בהדרגה את שלו. זה לא במיוחד אלגנטי, אבל יותר ריאלי מאשר ניסיון ללמד בכוח מתמטיקה בכיתות שלא רוצות ללמוד. המסלול שחסידות בעלז עלתה עליו מרמז שאולי יש כאן פתח לתקווה (או שבעלז פשוט הבינו שאפשר לקבל את הכסף, והניחו שיחמקו מפיקוח משמעותי גם בלי באמת ללמד ליבה).

הדרך השלישית היא הדרך שישראל הולכת בה כרגע. לא ויתור – ישראל לא הודיעה שאין לה יותר עניין בלימודי ליבה, ולא החליטה לממן באותם תקציבים גם תלמידים חרדים שלומדים רק לימודי קודש. גם לא כפייה – אין בישראל כרגע כוח פוליטי ונכונות ציבורית להיכנס לעימות עם המנהיגות החרדית על העניין הזה. תנו כבישים פתוחים בשבת – ואולי בהמשך גם תחבורה ציבורית בשבת (זה יקרה) – ואנחנו נעזוב אתכם בשקט.

אתגר לימודי הליבה הוא קצת כמו אתגר ההתחממות הגלובלית. הוא לא משברי, הוא לא אירוע שקורה בבת אחת, הוא תהליך זוחל, שאפשר להאמין שהוא אמיתי, או להתכחש לו; או לפעול נגדו מיד, או לדחות לזמן טוב יותר; או להיכנס בגללו לדיכאון, או להדחיק כי הוא עוד לא ממש משפיע עלינו. זה אתגר מהסוג שמדינות נוטות לדחוק לסוף התור. אחרי שנטפל בבעיות אחרות, נגיע גם לזה, אם יתאפשר. אולי עד אז יתברר שלא צריך. ובכל מקרה, זה כבר יהיה כאב הראש של מנהיגים אחרים.

נתניהו רוצה שלטון עכשיו. לפיד וגנץ רוצים למנוע ממנו שלטון עכשיו. המשבר שיבוא, אם יבוא, בגלל לימודי הליבה, הוא משבר של אחר כך. אפשר היה להניח מראש שזה ייגמר בפשרה קצת מביכה. אפשר היה להבין מראש שעל העניין הזה אף אחד לא יסכן את האפשרות לזכות בשלטון.

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, מהעיתון "ניו יורק טיימס", מהספר "niatirB fo yrotsiH" כרך 3 מאת סימון שאמה, מהספר "המגדל הגאה" מאת ברברה טוכמן, מאתר יו־גוב, מגאלופ, מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ממכון שורש
[email protected]