ראש הממשלה יאיר לפיד ביקר בשתי בירות אירופיות, פריז וברלין, בהפרש קצר של חודשיים. שני הביקורים התקיימו תחת אותה כותרת ראשית – "שיחות הגרעין עם איראן" – אך התוכן בפריז ובברלין היה שונה מאוד. המשותף לנסיעות הוא שתחזיות הפרשנים נכשלו כליל לגבי שתיהן.
הטיסה לפריז בתחילת יולי הייתה נסיעתו הראשונה של לפיד כראש ממשלת ישראל, וההנחה הייתה שהולך להיות מעניין ומפתיע. עד כדי כך, שחלק מגופי התקשורת העדיפו לצרף למשלחת את כתביהם הפוליטיים ולא המדיניים. גם ההופעה הממלכתית הראשונה של לפיד כרה"מ, גם תחילת קמפיין הבחירות, גם בר־השיח שנתפס כהכי נוח מבחינת לפיד. דובר רבות על הכימיה האישית השוררת בין הנשיא הצרפתי לבין ראש הממשלה הישראלי. אין סיבה שזה לא יהיה מרתק.
במציאות, אותן שעות ספורות בלו"ז גדוש שבילה לפיד בפריז לא חידשו ולא הפתיעו. מקרון החבר הטוב חייך, חיבק ושידר חיבה כנה (עם כל הכנות האפשרית שיכולה להיות ביחסים בין פוליטיקאים), לפיד השיב בחיבה הדדית, דיברו על איראן וקצת על הפלסטינים, נתנו הצהרות ונפרדו כידידים. במחשבה שנייה, נרשמה שם השתוממות אחת: לפיד הפתיע בהיעדרות מוחלטת של כל כוונה להפתיע. אחרי יממה של התרוצצויות ברחבי פריז קיצית, מלאת חום, שטופת שמש והומת אדם, חזרו אנשי התקשורת ארצה בלי למצוא תשובה מספקת לתהייתם לגבי היחס שבין לפיד הממלכתי לבין לפיד הפוליטי.
את הפתרון לחידה מצאנו דווקא השבוע, בביקור אירופי נוסף שאף הוא נראה מראש קל, צפוי ובמידה רבה גם משעמם. כאמור, גם הפעם התחזיות כשלו. הגרעין האיראני והמאמץ הישראלי לבלום את דהירת המערב לעבר ההסכם הרע; המו"מ על הגבול הימי עם לבנון; עסקת מערכת ההגנה האווירית חץ 3 שייתכן שתבשיל – כל הסעיפים הללו ועוד רבים וטובים הופיעו בלו"ז הביקור.
אבל הפעם, בבירת גרמניה, המשימה הייחודית הנוספת שהשליכה ישירות על שאר יעדי הביקור הייתה בניית קשר. זה יכול היה להיות נתניהו, בנט או אפילו גנץ (אילו הפזל הפוליטי היה מסתדר אחרת לפני שנתיים), אבל המשימה הונחה דווקא על כתפי לפיד: הקמת גשר חדש אל המנהיג החדש והכה שונה מקודמתו, אנגלה מרקל.
וברזולוציה רחבה יותר: ממשלת המעבר הנוכחית של ישראל מתנהלת בתקופת המעבר של חילופי דורות של מנהיגים באירופה. הדור החדש שלאט־לאט, מדינה אחר מדינה, נכנס ללשכות הגבוהות, הוא דור של פרגמטיסטים מתונים מהמרכז הפוליטי, במובן האירופי של המושג "מרכזיות".
לפיד נהנה מבסיס מעולה של קשרים אישיים שנבנו על ידיו במשך שנים לפחות עם שני מנהיגים. לגבי הידידות הידועה שבין לפיד ומקרון, כבר אמרנו. גם עם ראש ממשלת בריטניה הטרייה, אליזבת טראס, ללפיד היסטוריית היכרות אישית, ארוכה וחיובית. בשיחות לא רשמיות הוא מכנה אותה "ליזי" וטוען כי טראס אומנם נצית בפוליטיקת החוץ, אך ברוב הסוגיות הקו שבו היא נוקטת הינו מרכזי.
גרמניה חדשה ומפוחדת
בברלין חיכה ללפיד סיפור שעל פניו נראה שונה. מעבר להבדלי המנטליות, נוצרה לקנצלר אולף שולץ תדמית של אדם קר, מאופק ופורמלי, מעונב להחריד. עד כדי כך שספק אם כל הקסם האישי המפורסם של לפיד יספיק כדי להמס את הקרח. לא שפגישות נטולות חיוך וחיבוק היו עלולות להשליך על עמדת גרמניה לגבי הקשחת העמדות מול איראן, אך בישראל אף פעם לא מזלזלים בפן האישי בתור מרכיב מדיני משמעותי.
בערב, אחרי שכל הפגישות התקיימו וכל המילים נאמרו, און ואוף רקורד, גורמים בסביבת לפיד הגדירו את זה כך: "שולץ הוא בהחלט לא מקרון, אבל רחוק מאותה התדמית של טיפוס קר ומרוחק שנוהגים להדביק לו. בשיחות בארבע עיניים הוא לגמרי נגיש ונחמד. יסודות הגשר בהחלט נבנו".
עדשות המצלמות ליוו את השניים מהרגע של לחיצת הידיים הראשונה ברחבת הכניסה ללשכת הקנצלר ועד פרידתם כמה שעות לאחר מכן ברחבת הכניסה לווילה ואנזה הזכורה לרעה. ליוו ולא הצליחו לזהות את הרגע של הקליק האישי שמאחורי השיח הפורמלי. ייתכן שזה קרה כאשר התזמורת הצבאית הגרמנית ניגנה את "התקווה" תחת שמי ברלין, כאשר קריאות המפגינים הפרו־פלסטינים שהניפו את דגלי אש"ף מעבר לגדר של לשכת הקנצלר נבלעו בתוך צלילי ההמנון הישראלי. יכול להיות שהכימיה נוצרה באולם הגדול של הווילה, כאשר ראש הממשלה הישראלי סיפר לקנצלר הגרמני את סיפורו המשפחתי מתקופת השואה.
סיפור השואה עבור לפיד, כידוע, הוא נושא מיוחד על גבול קדוש. לא לשווא לפני כניסתו ללשכת רה"מ, בחר לפיד ללכת ל"יד ושם" ולא לכותל המערבי, כמו רוב הפוליטיקאים בישראל ברגעים הקריטיים בחייהם. הוויכוח סביב סוגיית "לפיד והשואה" לא נגמר אף פעם. יריביו מאשימים אותו בניצול פוליטי של טרגדיית האומה, בעוד אחרים משוכנעים כי לפיד, בנו של שורד שואה, מקדש את הנושא מתוך הרגשות הכי טבעיים ואותנטיים, ואם כתוצאה מכך התרגשותו משרתת אותו פוליטית, אז למה להתכחש.
כך או כך, המשימה של בניית השיח האישי – אם לא הושלמה במהלך היממה של לפיד בברלין – בהחלט קודמה. אבל ההפתעה הגדולה באמת הייתה לא האישיות שאותה פגש לפיד בלשכת הקנצלר הגרמני, אלא המציאות החדשה שאותה פגש בכל מקום שאליו פנה במהלך הביקור.
בספטמבר 2022 הכיר לפיד גרמניה חדשה, הנמצאת תחת ההשפעה העמוקה של השינויים הדרמטיים המתרחשים ברחבי אירופה. הוא נכנס ללשכת שולץ עם הקלף האיראני ביד, ופגש מנהיג מדינה השקוע כולו במלחמה באוקראינה, טרוד וחרד להשלכותיה המחרידות על המציאות האירופית ועל הסדר העולמי כולו. בדיוק כך רואים בברלין ובבירות אירופיות נוספות את מה שקורה בעולם אחרי ה־24 בפברואר – יום פלישתה של רוסיה לאוקראינה.
לפיד פגש ראש מדינה שרואה בהתנהלותה של רוסיה לא רק איום על רמת החיים האירופית הגבוהה, אלא על כל מוסד הדמוקרטיה המערבית. יום אחד בחורף 2022 קמו האירופים השאננים למציאות של מלחמה באוקראינה, והבינו כי העולם המוכר והטוב קרס, ויש להכיר מציאות חדשה ומאתגרת.
כעבור חצי שנה של התמודדות, נמצאת גרמניה בשלבים מתקדמים של בנייה עצמית מחודשת. מפלגות השמאל, הסוציאליסטים והירוקים, שעד פרוץ המלחמה דרשו מממשלת גרמניה לצמצם עוד ועוד את תקציבי הביטחון, לסגור את תחנות הכוח הישנות ולהשקיע באנרגיות הירוקות של המאה ה־21, עומדות היום בחזית השיח הנצי בעד העלאת כוחה הצבאי של גרמניה. מי היה מאמין.
ראש הממשלה לפיד הגיע לברלין לדבר על איראן וחזר ארצה עם הבנה ברורה (ודווקא לא מאוד מפתיעה) כי כמו שהאדם קרוב לעצמו, כך גם המדינות. באירופה בכלל ובגרמניה בפרט עוד לא בשלים להכיר בדמיון ברור בין האיום האיראני על ישראל לאיום הרוסי על הדמוקרטיות המערביות. "הם עוד לא שם, אבל התהליך בהחלט החל, והמסקנה העיקרית היא שאנחנו בכיוון הנכון" – טענו במשלחת הישראלית בדרך חזרה הביתה.