באמצע השבוע טס ראש הממשלה יאיר לפיד, מלווה בחמישה שורדי שואה, לגרמניה. הוא רתם את הקנצלר אולף שולץ לעמדת ישראל בעניין הסכם הגרעין, חתם על הסכמים ביטחוניים ועסקאות רכש, התערב (טלפונית) במאמץ לפתרון משבר המתמחים בבתי החולים, ומיד לאחר ביקורו התברר שגרמניה תשלם עוד 200 מיליון שקל ל־14 אלף ניצולי שואה.

בזמן הזה, אירח שר הביטחון בני גנץ בישראל (יחד עם הרמטכ"ל אביב כוכבי) רמטכ"לים וראשי משלחות צבאיות מ־18 מדינות ב"שבוע החדשנות" של צה"ל. גנץ פגש את הרמטכ"ל המרוקאי (פעם ראשונה בישראל), ישב עם הרמטכ"ל האמריקאי הגנרל מארק מילי, מפקד סנטקום הגנרל אריק קורילה ועוד. באירוע היו גם הרמטכ"לים של יוון, קפריסין, פולין וצ'כיה, לצד גנרלים בכירים מנאט"ו, האמירויות, בריטניה ועוד.

מה עשה בזמן הזה ראש האופוזיציה נתניהו? הצליח למנוע הסכם היסטורי בין חסידות בעלז לבין האוצר, במסגרתו יתחילו בבעלז ללמד לימודי ליבה, בעוד המדינה תגביר את השתתפותה בתקצוב מערכת החינוך הבעלזית. נתניהו עשה את זה כדי למנוע פילוג ביהדות התורה, פילוג שיכול להקריס את הגוש האמוני־חרד"לי שלו.

קריסת הגוש הזה לא תסכן את המדינה, אבל כן תסכן מאוד את נתניהו. אם הגוש קורס, תם הטקס. נתניהו ייוותר לבד מול גורלו. למרות שהוא יודע טוב מכולנו איזה נזק אסטרטגי המיט הדיל המושחת הזה על המדינה, הוא הלך עליו בלי למצמץ. בדיוק כפי שהשאיר את המדינה בלי תקציב ובדיוק כפי שהוא מדהיר אותה על פני חמש מערכות בחירות. המדינה חשובה לו, כמעט כמוהו.

הנושא הזה לא צהוב, לא עסיסי ולא מרתק, אבל אין חשוב ממנו לעתידה של ישראל ולשגשוגה. כן, ישראל מדינה חזקה. עוצמתה הצבאית, הטכנולוגית, המודיעינית, הכלכלית והמדעית עולה לאין שיעור על מה שיש לכל אויביה להציג בתחום, גם יחד. "מצבנו לא היה מעולם טוב יותר", היא קלישאה עליה חזרו מנהיגי ישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, בטרם הונחתה על זחיחותם המכה ההיא.

הקלישאה הזו נכונה הרבה יותר הפעם: שלום יציב עם מצרים, שלום יציב עם ירדן, סוריה מפורקת, לבנון מתפרקת, עיראק התפרקה. האיום האיראני משמעותי אבל לא מיידי, וגם אם כן, יש לישראל כלים להתמודד איתו, בכל החזיתות. חריג בודד הוא הסכסוך עם הפלסטינים. הוא לא הולך לשום מקום, אי אפשר להוריד אותו מסדר היום ולא יהיה כאן שקט אף פעם עד שייפתר, אם וכאשר. מצד שני, הוא לא מוגדר כאיום קיומי.

האיום האמיתי המרחף מעל עתידם של ילדינו, ילדיהם ובני ילדיהם הוא איום פנימי. לא אויב זר או מלחמה מסכנים אותנו, אלא התהליכים הדמוגרפיים, חברתיים וכלכליים שעלולים לדרדר את ישראל בחזרה שנות דור אחורנית ולהפוך אותה ממעצמה כלכלית וטכנולוגית מתקדמת למדינה כושלת. מדינה כושלת לא מסוגלת להחזיק בעתודות האקדמיות, טכנולוגיות וכלכליות שלה. האוכלוסייה החזקה נוטשת, החלשה שוקעת. הביטו צפונה ללבנון. זה המודל.

מדובר בדמוגרפיה. כבר היום, בכיתות א' יש יותר תלמידים שאינם מתגייסים לצה"ל מכאלה שכן. כמחצית מתלמידי כיתות א' הם ערבים או חרדים. הנתון הזה לא ישתנה, אלא להיפך. הגידול הטבעי בקרב ערביי ישראל נבלם, בקרב החרדים ממש לא. אולי אפילו להיפך. החרדים יהיו תוך עשור או שניים אחת מקבוצות האוכלוסייה הגדולות בישראל. לצה"ל הם כבר לא יתגייסו, כנראה. המאבק הזה נכשל וצריך להכיר בכך. אין כוח בעולם שיכול לאכוף על רבבות בני נוער לזנוח את הישיבות, לפשוט את המדים השחורים וללבוש את מדי הזית. אם זה יקרה, אז רק בסיומו של תהליך היסטורי איטי, חברתי, ללא כפייה. יכול להיות שזה לא יקרה לעולם. מילא. צה"ל יודע להסתדר בלעדיהם.

מה שצריך באמת להטריד אותנו, הוא העניין הכלכלי. אני לא מנסה להגיד כאן מה ששר האוצר בנימין נתניהו אמר ב־2003, בראיון לשלי יחימוביץ: "קצבאות הילדים הרגילו אוכלוסיות שלמות בציבור הערבי ובציבור החרדי בעיקר, להביא לכך שמה שבן אדם עושה, עבודתו היא בעצם ילדים", אמר נתניהו, "הוא עושה ילדים והוא יגדל ילדים שתפקידם הוא לעשות ילדים... אני רוצה שאנשים יעשו ילדים שהם יכולים לפרנס אותם... אדם צריך להבין שאחריותו הראשונית היא לפרנס אותם, לכלכל אותם, לדאוג לעתידם. הוא לא יכול להתנער מהאחריות הזו או להעביר אותה למדינה", נאום נתניהו