ביום ראשון בערב נשב כולנו, כמדי שנה בחג הזה, סביב השולחן ונלהג על ענייני קודש וחול. גם משפחות הנעדרים הישראלים בעזה יעשו כן, תחת עננה כבדה של חרדה וייאוש. שמונה שנים חלפו, והארבעה – קצין, חייל ושני אזרחים – מוחזקים שם בידי חמאס ללא סימן. ביום שלישי השבוע, בפגישתו עם נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, העלה ראש הממשלה יאיר לפיד את הנושא, וביקש ממנו לסייע בהשבת הבנים. לארדואן מהלכים והשפעה בצמרת חמאס. הוא הרי אחד מפטרוניהם הנכבדים.
פגישת לפיד־ארדואן, והשנה שמתחילה עכשיו, הן הזדמנות להתעכב על הפרשה האומללה הזו ולספר מדוע היא קופאת על שמריה. שהרי ראשיתו של המו"מ היה סביר לכאורה. לפחות בעיני האזרח הפשוט. קצין גבעתי הדר גולדין, לוחם גולני אורון שאול, וכן האזרחים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד נפלו בידי חמאס במרוצת 2014. גולדין ושאול נשבו במהלך קרבות צוק איתן. סייד ומנגיסטו חצו את הגבול לעזה ביוזמתם, ובנפרד.
בתחילה הציבה הנהגת חמאס דרישה פשוטה לשחרורם. היא רצתה 76 אסירים מפלגים שונים, שכונו "משוחררי עסקת שליט". קבוצה זו נכללה מבין 1,027 האסירים והאסירות שהוצאו לחופשי תמורת החייל השבוי באוקטובר 2011. אולם בניגוד להתחייבות שעליה חתמו, הם חזרו לפעילות צבאית אחרי שחרורם. בשב"כ סימנו אותם כמבוקשים, ואכן הם ניצודו בקיץ 2014, במבצע מעצרים נרחב ערב מבצע צוק איתן.
מעמדם הפריבילגי כמשוחררי העסקה בוטל, והם הוחזרו לכלא לרצות את יתרת עונשם, כל אחד ותקופתו. מאז ועד היום יצאו כמחצית מהם לחופשי, כל אחד בזמנו, כי ריצו את מלוא תקופת מאסרם. כ־30 מהם עדיין בפנים. ישראל סירבה מן הרגע הראשון לשחרר את עצורי שליט במסגרת המו"מ עם חמאס לאחר מערכת צוק איתן. היא החילה עליהם עמדה עקרונית. מדובר באויבים שהפרו הבטחה, ועל כן סביר שייענשו.
בשמונה השנים שחלפו מאז, נוהלו כמה סבבי שיחות לעסקת חילופים. כולם הגיעו למבוי סתום. צוותי המו"מ בישראל התחלפו יותר מפעם אחת. הגרמנים הציעו להתערב, אבל נדחו בנימוס. האמריקאים גם, ואף הם סורבו באדיבות. המצרים התמידו בתפקידם כמתווכים העיקריים. כל פתרון יצירתי שהעלו, נדחה בתואנה כלשהי על ידי אחד הצדדים. אפילו עסקה חלקית, שבה ישוחררו תחילה אסירות ועצורים מתחת לגיל 18, ותמורתם תקבל ישראל מידע על שבוייה.
הם הציעו גם עסקה מדורגת, רב־שלבית, שתתפרס על פני שלוש שנים; והעלו גם מסלול עוקף: חמאס תיתן את הנעדרים ותקבל הקלות משמעותיות בסגר. אף הרעיון הזה נדחה. פעם סירבו הישראלים להצעות, ופעם חמאס. כל אחד וסיבותיו.
בתווך נקלעו חמאס והמצרים למתחים קשים על רקע המו"מ. יחיא סנואר ואנשיו האשימו את המתווכים, כי נטעו בהם תחושת שווא ולפיה ישראל התגמשה וכי העסקה קרובה. האופטימיות המצרית גרמה לחמאס לצאת לציבור ולפזר הבטחות. כך למשל, טען סנואר בבטחה לפני יותר משנה כי מניין האסירים שישוחררו בעסקה הוא 1,111. עד מהרה הוא הבין כי שמחתו הייתה מוקדמת. ואכן, איש בישראל לא הבטיח מניין כזה של משוחררים. המספר 1,111 הוא המצאה חמאסית, וכן הפלפולים שנולדו סביבו. הוא מייצג, במקרה הטוב, משאלת לב.
לימים הסביר סנואר כי שאב את המספר מתאריך מותו של יאסר ערפאת, 11 בנובמבר, בשנת 2004. הממונה על תיק האסירים בחמאס, זאהר ג'בארין, סיפק הסבר שונה. זהו מספר הרקטות שישוגרו לעבר ישראל במכת הפתיחה, הבטיח.
הפרדוקס של חמאס
לפני כמה שנים ישבה הנהגת חמאס על המדוכה, וקיבלה החלטה גורלית למו"מ: להזניק דרמטית את הדרישה מישראל. משוחררי שליט כפול 20. הם הוסיפו לרשימה את כל הנשים, כל העצירים והאסירים עד גיל 18, ובעיקר שכבה נכבדת של אסירים שידם מגואלת בדם ישראלים. לכאורה, פרדוקס: אדם מן היישוב מצפה לגמישות מן הצדדים ככל שחולף הזמן; והנה לפנינו מקרה הפוך.
מדוע חישבו מסלול מחדש? סנואר וחבריו מכירים היטב את הממסד הביטחוני בישראל וכיצד מתקבלות בו החלטות. זהו מקצועם, להעריך את האויב. הם התרשמו כי ישראל איתנה בסירובה להוציא לחופשי את עשרות משוחררי עסקת שליט. מנגד הם ידעו שעל פחות מאלה הם לא יכולים להתפשר.
צמרת חמאס כולה עשויה מקבוצה גדולה של אסירים לשעבר. בין כותלי הכלא הם הותירו חברים לדרך. החברים הללו מצפים מהם לפעול בכל מחיר כדי לשחררם. גם המשפחות. גם הציבור. בעיני הפלסטינים באשר הם, לא רק חמאס, שחרורם של עצורי שליט הוא המינימום המתבקש. ישבו ראשי חמאס וחשבו, והגיעו למסקנה קשה אבל מציאותית: הסיכוי לעסקת חילופים בנסיבות הנוכחיות קלוש עד אפסי.
מרגע שהבינה כך, החליטה עזה לחשב מסלול מחדש. לסחוט מהפרשה לפחות את הטיפות הקטנות. כך נולדה הדרישה לאסירים הכבדים. לא כדי לקבלם, גם זאת הבינו שאין סיכוי. אלא כדי להיראות בעיני חבריהם, משפחותיהם והרחוב הפלסטיני כמי שלא זנחו אותם. זאת מחווה, תרגיל של יחסי ציבור, שנועד לטעת בקהל תחושה של אחריות מנהיגותית, בזמן שבשיחות עצמן הם חסרי אונים. יותר מזה אי אפשר. על כן תשמעו אותם מדברים תמיד בשבח האסירים והצורך לשחררם. לא משום שיש התקדמות בשיחות. אלא כדי לפצות על היעדרה.
כך נכנס המו"מ לקיפאון עמוק אף יותר מכפי שהיה עד עתה. כבר כמה שנים הוא אינו דורש רק מתווכים מיומנים, אלא קוסם. הקיפאון יופשר באחד משלושה תסריטים. אם יפרוץ צה"ל לעזה ויניח את ידו במבצע צבאי על הארבעה, ואם תחליט ישראל ללכת על הסדר מדיני שלם עם חמאס. על שני הערוצים הללו, כל אחד מסיבותיו, אין קופצים בירושלים. נפילה של ישראלי או ישראלים בשבי חמאס עלולה אף היא לטרוף את הקלפים מחדש. זהו החלום הרטוב של סנואר וחבריו מאז שחרורו של גלעד שליט. שנים רבות הם ניסו להוציאו לפועל – וכשלו.