אחת מהסצינות המונומנטליות של הסדרה ״בית הקלפים״ מסביר פרנסיס אנדרווד (שמגולם על ידי קווין ספייסי - שחקן ענק על המסך ומטרידן מיני קטן בחיים) שאדם צריך לבחור בין שתי אפשרויות: כוח או כסף. הוא עצמו, אנדרווד, בחר בכוח, וכך הוא הפך לפוליטיקאי בכיר בממשל האמריקאי וסגן נשיא ארצות הברית. או כוח או כסף. בחר אחד מהם.
אצלי זה בא בתקופות. לפעמים אני בוחר בכוח (המוגבל שאפשר לקושש באזורי המחיה שלי), לפעמים בכסף, ולפעמים אני בוחר לא בזה ולא בזה. לאחרונה אני בתקופה שאני בוחר בכסף. למעשה, כמעט בלתי אפשרי לא לבחור בכסף כשאתה נמצא בפוזיציה שלי: נתין במדינת היהודים, בגילי ה־30, עם ילדים, חי במרכז הארץ ומצביע כל שנה בתקווה שתגיע גאולה ומישהו יושיע את עמנו מדכדוך המדף והמע״מ שקופץ עלינו בכל סבב קניות בסופר.
מה שבטוח, זו לא תהיה הדר מוכתר. לא היא תביא את הגאולה. למען האמת מה שיש לי לומר על הבדיחה המוכתרית הזו הוא מאוד חד וחלק: הילדה הזו גרמה נזק בל יתואר לבעיות הנדל״ן ויוקר המחיה שבני דורי סובלים מהן. היא כיווצה אותן לכדי פרובוקציות זולות, שקרים קטנים, רמאויות, בורות וצעקות בלתי נסבלות. שמישהו ישתיק כבר את הצווחנית הזו. עוד שנייה משרד הבריאות מתחיל לחלק פה אטמי אוזניים למניעת דלקת עור התוף שנגרמת על ידיה.
באמת שהרבה מאוד זמן לא היה כאן במדינה מפגע סביבתי כמו הגברת הזו. השם הרע שהיא מוציאה לדור שלם הוא בלתי נתפס. ובכלל, הדר, אם יורשה לי לפנות אלייך אישית, תעשי לנו טובה והירגעי קצת עם הרצון לכבוש את העולם. מותק, גם ישו בגיל 20 עדיין היה נער מכונס וביישן ולא העז לחלום על בשורות שהוא יביא לעולם. אבא של ישו גם לא קנה לו דירה. אף על פי שלאבא שלו היו הרבה נכסים.
שמעתי איפשהו, באחד מהפודקאסטים, אני כבר לא זוכר איזה, אבחנה יפה של מומחה לכלכלה. ״זה הדור הראשון שמרוויח פחות מההורים שלו״, הוא אמר ואני חשבתי לעצמי כמה שזה נכון. הרי כל מי שאני מכיר מבני גילי מביט בהורים שלו ונדהם מהפלא שהם הצליחו לארגן - חסכונות, דירה, פנסיה. אפילו יש להם מה להוריש. הדבר היחיד שאנחנו יכולים להוריש זה חובות.
כל יומיים אני מקבל טלפון מאיזה נציג שירות שמציע לי הלוואה. אנחנו בועת חובות, זה מה שאנחנו. מדינה בחובות שמפרישה ריביות וייאוש. נכון שתקווה היא חלק ממצב ברירת המחדל של האדם, אבל באמת, כשמסתכלים על זה בעיניים מפוכחות, אין שום אופציה להחזיר הלוואות, מכיוון שמחירי השכירות והמצרכים רק מזנקים ומגדילים תאוצה ובמקביל השכר בשוק העבודה לא מזנק לשום מקום, די נשאר תקוע במקומו.
כשגדלתי, אמרו לי ש״כסף לא יכול לקנות לי אהבה״ וש״יש לי רק חלום לקנות לך יהלום״, אבל מזמן ויתרתי על אהבה ועל פי המחירים להופעות של אייל גולן ותפריט השתייה במקום, אפילו זה מחוץ לטווח הבזבוזים שלי.
ככל שאתה גדל אתה מבין שהחלומות שלך על עולם שבו כסף הוא מחלה של אנשים חולים עם חליפות ועניבה ואתה שומר על בריאות ולא מתעסק לעולם בעניינים כספיים קטנים ומטרידים - החלומות האלו מתנפצים ואתה מוצא את עצמך מפתח קשב וריכוז נקודתי לפרסומות על מבצעים בסופר־פארם ומוריד אפליקציות שמציעות לך כל מיני קופונים. התחלתי לא מזמן ללמד כתיבה, ואני ממש שונא את זה שאני צריך לתמחר את האירוע הזה שבו אדם נפגש עם המחשבות שלו ומסדר אותן למילים, פסקאות ושורות, לכדי מחיר עם מע״מ וזמן מוגבל. אלוהים (ומס הכנסה) יודע כמה זה קשה לעצור תלמיד כשהוא באמצע השתפכות על הכתב ולהודיע לו ש״הזמן עבר, נתראה בשבוע הבא״. אבל אין מה לעשות, בלי לחלק את הזמן שלך באופן שרירותי לשיעורים של שעה, תצטרך לזחול על גחונך כל החיים.
״אבא, כמה כסף יש לך?״, שאל אותי הילד לא מזמן, ״מה אתה יכול לקנות?״.
״זה לא ככה״, ניסיתי להסביר לו, ״וזה לא משנה כמה כסף יש למישהו״.
״איתי מהכיתה אמר שמה שחשוב בחיים זה לעשות כסף ולהיות בריא״.
״תראה, כסף זה לא הכל בחיים״, אמרתי לו, ״להיות מאושר ושלם עם עצמך זה יותר חשוב״.
לא העזתי להגיד לו שכסף הוא מנוע צמיחה די רציני בתחום האושר. הוא מסדר לך שקט נפשי וחופש להיות אתה מדי פעם ולא רק מכונת עבודה שנעה בין משימה למשימה ומוציאה חשבוניות באמצע.
באותו הערב הגיע אליי אחד מהתלמידים לשיעור כתיבה. הילד עדיין היה ער. אמרתי לו שאני צריך ללכת ללמד בחדר העבודה, והוא קרא לי לבוא אליו ושאל אותי: ״תגיד, אבא, בעצם מה שאתה מלמד אותו זה איך לכתוב כמוך ולקבל על זה כסף?״.
״לך לישון, כבר מאוחר״, אמרתי לו ופסעתי לחדר העבודה, התיישבתי על הכיסא מול התלמיד והוצאתי מחברת ועט. ״שנתחיל?״.