המנהג לעשות חשבון נפש אישי בימים שלפני יום הכיפורים כנראה עבר מהעולם. זה לפחות הרושם שמתקבל מהתבוננות ברשת החברתית. נהרות הסחי של הרשת עולים על גדותיהם מגידופים שבין אדם ל"חברו", גם בימים שבין כסה לעשור.
אבל אפשר וכדאי לנצל את הימים האלה ואת השקט שיביא איתו יום הכיפורים לחשבון נפש ביטחוני. הזירות שסביבנו מעלות בפנינו כמה שאלות שאנחנו לא אוהבים לעסוק בהן במשך רוב ימי השנה. גם לאלה שחושבים שאנחנו תמיד צודקים וגם תמיד חכמים, הימים הנוראים הם זמן מצוין לברר לעצמנו מה טוב ומה נכון לנו, ואולי להוביל אותנו לתמורה בטרם פורענות.
הזירה הפלסטינית ביהודה ושומרון היא הדחופה והבוערת מכולן, ושם ברור שאנחנו עומדים מול תופעה חדשה. בשב"כ מדברים על אינתיפאדה מסוג חדש, בצה"ל מעדיפים לקרוא לזה הסלמה, אבל השאלה שמונחת לפתחנו היא מה הדרך הנכונה להחזיר למקום את המכסה מעל הסיר המבעבע הזה.
מולנו מתפרצות אנרגיות שלא ראינו כבר שנים וטרור מסוג חדש וקשה יותר לסיכול: טרור של צעירים שאינם משויכים לארגוני הטרור המסורתיים שהכרנו, ללא מפקדות, מימון ומוסדות שמכווינים. רוב המחבלים הצעירים שאנחנו פוגשים רק נולדו, או שטרם עמדו על דעתם, בימים של האינתיפאדה השנייה וחומת מגן. הם לא מתחברים לארגוני הטרור. הם חיים ברשת, והאווירה – גם ברשת הפלסטינית – היא אלימה.
האווירה הזאת סוחפת מאות, אולי אפילו אלפים, אבל לא את כלל הרחוב הפלסטיני, שברובו המוחלט לא יוצא מהבית ולא לוקח חלק באלימות. האתגר הוא להשאיר את רוב הרחוב הפלסטיני בבית ולדכא את האלימות של אותם מאות או אלפים.
העובדה שאנחנו ממשיכים לאפשר את עבודתם של כ־110 אלף פלסטינים בישראל ובהתנחלויות היא גורם מרסן משמעותי, וחשוב לשמר אותו. השאלה היא איך נלחמים באותם אלה שמחפשים את החיכוך איתנו.
כאן נדרש ניהוג עדין ומדויק בהפעלה של צה"ל, תוך הבחנה בין מבצעי מעצרים הכרחיים של פצצות מתקתקות לבין מעצרים ומבצעי מיפוי והריסת בתים, שיכולים לחכות. מתחילת השנה (נכון ליום חמישי) נהרגו 97 פלסטינים בידי צה"ל: רובם נהרגו בצדק, אבל המספר הוא אדיר והוא מתדלק יצירה של מעגלי איבה ונקמה חדשים.
הדרג הטקטי בצבא מאושר על ההזדמנות להפעיל כוח ולהרגיש כצבא לוחם, וכך הוא צריך להרגיש. אולם הדרגים האופרטיביים והאסטרטגיים שמעליו צריכים לשקול היטב את התועלת שבכל מבצע למול העלות.
יש מי שקוראים למבצע רחב ועמוק של צה"ל בצפון השומרון כדוגמת חומת מגן. נכון לעכשיו, הדרג הצבאי והמדיני מסכימים שהמחיר במבצע כזה עולה על התועלת. שכן, שהייה ממושכת בשטח תוביל בהכרח לנפגעים ישראלים ובהכרח לעוד נפגעים פלסטינים.
בשבוע האחרון חל גם שינוי בהתנהלות של הרשות הפלסטינית. אבו מאזן חזר מניו יורק טעון באנרגיות חדשות, והרשות הפלסטינית ביקשה לעשות חלוקת עבודה: צה"ל יטפל בג'נין, לשם היא לא מעיזה להיכנס, והרשות תטפל בחמושים הסוררים שבשכם. במערכת הביטחון נותנים כרגע סיכוי לפיילוט הזה, שאם יצליח, יוכל להקטין את החיכוך שלנו עם הפלסטינים וגם לחסוך לנו נפגעים.
הנפץ האולטימטיבי
מעל כל אלה מרחף תמידית הנפץ האולטימטיבי של הר הבית. עד כה משטרת ישראל מצליחה לבלום את הפרובוקציות של פלסטינים שמחפשים חיכוך ושל היהודים שמבקשים להבעיר. אולם הר הבית, כתמיד, הוא הגפרור שיכול להדליק תבערה גדולה ולשנות את התמונה.
על הרקע הזה, מפתיע השקט מכיוונה של עזה (בהסתייגות שהוא עלול להיות מופר עוד בטרם הטור הזה יירד לדפוס).
כששואלים מדוע עזה שקטה כל כך לנוכח ההתכתשויות ביו"ש – יש שאומרים שזה בגלל 17 אלף הפועלים שנכנסים לישראל ומזינים את הרצועה בהכנסה. אחרים אומרים שזה בזכות ההרתעה שהושגה בשומר החומות ובעלות השחר, ויש עוד שיגידו שזה משום שחמאס לא ערוכה כרגע לסיבוב לחימה נוסף.
האמת היא כנראה שילוב של הגורמים האלה. כך או כך, עזה מעניקה לנו פסק זמן להסתכל עליה, דבר שאנחנו לא אוהבים לעשות, ולשאול את עצמנו מהם היחסים שאנחנו רוצים עם הישות העוינת הזאת ששוכנת לפתחנו.
ישראל מסכימה, לעת עתה, להגדלת מספר הפועלים הנכנסים מעזה עד 20 אלף, אבל מתנה כניסה של פרויקטים גדולים לרצועה בהתקדמות במו"מ על השבויים והנעדרים. אין עוררין על המחויבות של ישראל למשפחות שני הלוחמים שנפלו בעזה. השאלה היא, האם בכל מחיר?
כרגע, חמאס לא תסכים לעסקת שבויים שלא תכלול שחרור רוצחים, וישראל, בצדק, מתנגדת לעסקה נוספת שבה ישוחררו מחבלים רוצחים. בסיטואציה הזאת, האם לא נכון להתקדם עם עזה בתחומים אזרחיים, שישחררו אותנו מהאחריות לרווחתם של תושבי הרצועה? לאפשר להם לייצר לעצמם את החשמל ואת המים בלי תלות בנו?
עזה מהווה איום צבאי, אבל מוגבל. בכל יום צה"ל יכול להיכנס ולהכניע את חמאס, במחירים שלא יהיו קלים. האם נדרש עוד סבב לחימה לפני שנבין שהבעיה היסודית של עזה היא לא צבאית אלא כלכלית? בהיעדר מים, חשמל ופרנסה, אין לעזה מה להפסיד – ואי אפשר להרתיע את מי שאין לו מה להפסיד.
מי שיהיה לה מה להפסיד החל מהשבוע הבא, אם הכל יתנהל כמתוכנן, זו לבנון. בסוף השבוע הזה יקבלו בביירות ובירושלים את טיוטת ההסכם על הגבול הימי, שאם תאושר בשני הצדדים, תהווה שינוי דרמטי של מצבנו האסטרטגי מול לבנון.
בחודש הבא אמורה חברת אנרג'יאן היוונית להתחיל להפיק את הגז ממאגר "כריש". אם יאושר ההסכם, תוכל גם חברת טוטאל הצרפתית להתחיל להפיק גז ממאגר קאנה, לרווחת הלבנונים. הסכם כזה, שהושג מעל לראשו של חיזבאללה, יוכל ליצור מאזן הרתעה הדדי יציב בינינו לבין לבנון. הוא יטיל ריסונים כבדים על המוטיבציה של חיזבאללה ליזום פעולות מול ישראל, שיסכנו את עתידה הכלכלי של לבנון.
מעבר לבחינת ההסכם ואישורו, כדאי להקדיש מחשבה לעיצוב היחסים העתידיים בינינו ובין מדינת לבנון. הפקת הגז ההדדית היא בסיס מצוין לשיתופי פעולה עתידיים, בדמות צינור גז משותף, שיוציאו את העוקץ מהאיום הצבאי המשמעותי ביותר על ישראל – חיזבאללה.
ולבסוף – איראן: ההנהגה הישראלית קשרה לעצמה כתרים רבים על ההצלחה בהשהיית המו"מ עם איראן. אולם האמת היא שמי שהשהה את ההגעה להסכם הם האיראנים. ההפסקה במו"מ היא טקטית, ואפשר להעריך שאחרי נובמבר יתחדשו השיחות ולבסוף גם יהיה הסכם. כאשר שני הצדדים – איראן וארה"ב – מעוניינים בהסכם, קרוב לוודאי שהוא גם יתממש.
ימי ההתבשמות שלנו מהעצירה במו"מ עשויים להיות קצרים, ולא רחוק היום שנתחיל לשווע להסכם חדש. האם זה יקרה כשאיראן תעשיר אורניום לרמה של 90%? האם זה יקרה כשאיראן תחליף את כל הצנטריפוגות שלה בדגם חדש ומהיר? את ימי הדשדוש במו"מ אנחנו צריכים לנצל כדי לחשוב על השלב הבא.
אם ארה"ב תחתום מחדש על הסכם הגרעין הגרוע מ־2015 מול איראן – זו לא תהיה חתימה טובה עבורנו. אבל נכון להיום ואל מול האלטרנטיבות – זו החתימה הטובה ביותר שנוכל לקבל עכשיו.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13