במוצאי שבת יצא מחבל מ"מחנה הפליטים" שועפט שבירושלים. במחסום היציאה מהמחנה ניצבו לוחמי צה"ל ומג"ב יחד עם מאבטחים אזרחיים. הוא הרג ביריות את נועה לזר הי"ד ופצע באורח קשה מאבטח, ולאחר מכן סב על עקביו ונמלט אל סמטאות השכונה הירושלמית, שעדיין נקראת מטעמים היסטוריים "מחנה פליטים".
השכונה מוקפת גדר וחומה, והיא חלק מירושלים הריבונית. תושביה המקוריים נושאי תעודות זהות כחולות ורובם תושבי קבע בישראל. יש בהם גם בעלי אזרחות ישראלית. אבל כשהוקמה גדר ההפרדה לפני כ־20 שנה, הוציא אריאל שרון מתחומי ירושלים כמה שכונות, שבהן כ־70 אלף ערבים.
מעמד השטח ומעמדם האזרחי של התושבים לא השתנה, אך מעת שהוקמה החומה היה עליהם לעבור דרך מחסום ביקורת כשביקשו לצאת לירושלים או לאיו"ש. במחסום כזה הרג המחבל את נועה לזר.
כשהחליט שרון לסגת מחבל עזה וצפון השומרון הוא קרא לתוכניתו בשם המכובס "התנתקות". לשרון היו זכויות רבות כמצביא וכמנהיג מדיני, אך הוא היה גם אחד המנהיגים הציניים ביותר בתולדות ישראל. בשם ביטחון ישראל, שהבין בו היטב - שיווק את הנסיגה ואת הקמת מדינת הטרור ברצועת עזה.
אם בשנים שבהן בנה התנחלויות זכה לתמיכה ולחיבוק מהמחנה הלאומי בישראל ומהמתנחלים שראו בו "חמורו של משיח" – בהתנתקות זכה לאִתרוג, חיבוק ומחיקת פשעים ועוונות מצד מחנה השמאל, שאת חלומותיו הגשים כשהפך את עורו.
אבל עוד לפני שהחליט לסגת מחבל עזה ומצפון השומרון - ובניגוד לתפיסת הביטחון המובהקת שלו - החליט שרון להקים את "גדר ההפרדה". היטב ידע שגדר אינה עשויה למנוע פיגועים, אלא אם משקיעים לאורכה אמצעים מיוחדים במיליארדים רבים ורבבות חיילים. מחיר הדמים הנורא של האינתיפאדה השנייה גבה משרון מחיר ציבורי כבד. אחרי כל פיגוע הפוליטיקאים הציניים מהשמאל רקדו על הדם והציבור תבע תשובות, ושרון - שהתנגד להקמת הגדר בכל נימי נפשו הביטחונית – הכפיף את שכלו הביטחוני לשכלו הפוליטי. בהמשך הוא גם ראה בגדר בסיס לגבול עתידי בין ישראל והמדינה הפלסטינית, לכשתקום. שלא תקום.
בירושלים ניסה שרון, באמצעות הגדר, להוציא כמה שכונות בצפון העיר אל מחוץ לתחומיה. לכאורה היה המהלך המחוכם הזה אמור לסייע למדינת ישראל להיפטר מרבבות ערבים. בפועל התרחש תהליך הפוך. רבים מאוד מתושבי כפר עקב, קלנדיה ו"מחנה הפליטים" שועפט ניצלו את תעודת הזהות הישראלית שלהם ועברו אל שכונות ערביות אחרות בירושלים, כדי להימנע מהצורך לעבור במחסום מדי בוקר וערב.
השכונות הללו הפכו לשטח הפקר. מאורות סמים, סחר נשק וזנות, גביית דמי חסות וטרור. עיריית ירושלים נמנעה בתנאים הללו מלספק שירותים עירוניים. המינהל האזרחי ושלטונות צה"ל באיו"ש היו מנועים מלהטיל שם חוק וסדר כיוון שהשכונות היו בתחומיה הריבוניים של ירושלים - חלק ממדינת ישראל שסופח אליה לאחר מלחמת ששת הימים. בשטח ההפקר הזה השתלטו עבריינים על אדמות מדינה וגם על מגרשים בבעלות יהודית פרטית, ובנו - בלא כל אישור או פיקוח - רבי־קומות שאוכלסו במהרה בתושבי יהודה ושומרון שביקשו להתגורר בתוך ירושלים. המהלך המבריק של שרון לצמצום האוכלוסייה הערבית בירושלים התגלה כמטומטם וכקטלני במיוחד. האוכלוסייה הערבית בירושלים גדלה.
השכונות הללו מוקפות חומות וגדרות, אבל כל הרוצה לצאת מהן ולפגע – עושה זאת כמעט באין מפריע, ממש כמו שגדר ההפרדה "הביטחונית" לאורך כל "הקו הירוק" אינה מצליחה למנוע פיגועים. כל מי שתלה בהקמת הגדר את דעיכת האינתיפאדה השנייה וצמצום גלי הרצח והטרור – טעה או שיקר ביודעין. אם המחבלים החמושים בתחומי יו"ש, המתוסכלים מאי־יכולתם לצאת לחדרה, לעפולה או לתל אביב לרצוח יהודים היו באמת נעצרים בגדר – היו סבים על עקביהם ויוצאים לזרוע מוות ביישובים היהודיים ביו"ש.
דעיכת האינתיפאדה התרחשה גם ביישובים הללו. כלומר לא הגדר עצרה את המחבלים הרוצחים, אלא חיילי צה"ל ואנשי השב"כ, מימי חומת מגן ועד ימינו. הגדר, שהיום היא מחוררת ודרכה עוברים מדי יום גם אלפי שב"חים – לא הייתה אז, ואיננה מהווה גם היום מחסום בפני שום מחבל המבקש לרצוח.
כשהחל גל הטרור לפני כחמישה חודשים, ונמצא כי אחדים מהמחבלים הגיעו מצפון השומרון ועשו את דרכם באין מפריע למרכז הארץ דרך הפרצות בגדר, נחשף "מחדל הגדר". פתאום התברר למערכת הביטחון ולתקשורת מה שכתבתי שוב ושוב גם בטורים אלו, שיש בגדר פרצות ענקיות, שכלי רכב עוברים דרכן מהכא להתם, שבטווח ראייתם של אנשי כוחות הביטחון במחסומים עוברים מדי יום אלפי שב"חים את הגדר.
"מומחים ביטחוניים" ידעו להסביר כי מדינת ישראל עצמה את עיניה בכוונת מכוון והתעלמה מההסתננות הזאת, כדי לאפשר את המשך הגעתם של פועלי בניין זולים לאתרי הבנייה בארץ. המומחים גם ידעו להסביר כי זה "אינטרס ישראלי" שתהיה תעסוקה ביו"ש, כי מי שמפרנס את משפחתו – נמנע מפיגועים. ואילו המיואשים, אלו שאין להם פרנסה ואופק מדיני - הם היוצאים להטיל טרור ברחובותינו. לכן עלינו לסתום את הפרצות מיד לאחר שניתנו עוד אישורי עבודה רבים לכל מבקש.
ונזכרתי במומחים, חלקם אותם אנשים ממש, שהסבירו כי האינטרס הישראלי מחייב המשך העברת מיליוני דולרים לחמאס בעזה, תפנוקים שונים ותשלום משכורות למחבלים בכלא, נסיגה מרמת הגולן, נסיגה מעזה, וגם הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ובשומרון, והקפתה בגדר שתגן – כך הבטיחו – עלינו. כי זה הכל לטובתנו. האינטרס שלנו. כמו מסירת מים כלכליים ללבנון תוך כניעה לחיזבאללה ואישור לחמאס לפתח שדה גז מול עזה.
אז זה היה הסיפור האמיתי של הגדר. ניסיון של אריאל שרון לשרטט, על דעת עצמו בלבד, באורח חד־צדדי, גבול מדיני, בהבטחות ביטחון כוזבות ובמסווה "היפרדות" שקרית. בתקווה שיום אחד גם רוב אזרחי ישראל יתמכו בהקמת מדינה פלסטינית מעבר לגדר, ומסירת לב הארץ לאויב הערבי, עקירת מאות אלפי המתנחלים היושבים ביו"ש, או לחילופין, כשיבוא המשיח, השגת הסכמתם של הערבים להמשך קיום היישובים הישראליים בשטח.
לכן גם מתרחש ממש לנגד עינינו מפעל אדירים של בנייה ערבית בשטחי C. רבבות בתים לא חוקיים במימון הרשות הפלסטינית ומדינות אירופה. המינהל האזרחי אינו הורס כמובן, כי מנהיגי השמאל - בני גנץ, גדי איזנקוט, מרב מיכאלי, אביגדור ליברמן וזהבה גלאון – רוצים במדינה כזאת; גדעון סער וזאב אלקין, שהיו פעם במחנה הלאומי – שותקים ככבשים נוכח התהליך; ונפתלי בנט, שהיה כאילו ראש ממשלה ועכשיו הוא כאילו ראש ממשלה חליפי, לא בלם את מפעל הבנייה הערבי כשהיה כאילו ראש ממשלה – ולכן אין לו כל כוונה לעשות זאת עכשיו, כשהוא עסוק במילוי טבלת ייאוש עד שיפרוש לביתו. בתקווה שהמחנה הלאומי ישכח לו את פשעיו ויום אחד יוכל לחזור. וכי למה לא? בנימין נתניהו חזר, גם אהוד אולמרט רצה. גם אהוד ברק ניסה. במה ייגרע חלקו?
עכשיו דולקים כוחות הביטחון אחרי המחבל משועפט. אם לא תפסו אותו עד לעת פרסום מאמר זה – יש לקוות כי יילכד בהקדם, מי ייתן וייהרג. אבל את שטחי ההפקר שהוצאו לכאורה מתחומי ירושלים – הפקירו ממשלות ישראל מימי שרון ואולמרט ונתניהו ועד ימינו. וכשמניחים למאורת צפעונים לשגשג באין מפריע – קוצרים סופה.