באופן כמעט פרדוקסלי, "היום שאחרי" הוא מונח מופשט שבו נוהגים להשתמש גורמי תקשורת ומנהיגים בניסיונם לתאר את היתכנות התרחשותם של אירועים בלתי צפויים לכאורה, במועד עתידי הנובע מאירוע צפוי לחלוטין.
באופן מוזר לא פחות, מוצאים את עצמם אותם גורמי הנהגה ותקשורת מופתעים בכל פעם מחדש מאירועים בלתי צפויים המתרחשים בשטח, אף על פי שאלו היו צפויים וידועים מראש. ננסה אם כן להבין את הצפוי לנו בהקשר הזה מול הרשות הפלסטינית ביום שאחרי עידן אבו מאזן.
מחמוד עבאס, "אבו מאזן", עומד בראש הרשות הפלסטינית מאז שנת 2005, אז החליף את יאסר ערפאת. עבאס נבחר לתפקיד לא בגלל כישורי המנהיגות הבולטים שלו או בשל יכולותיו האסטרטגיות. גם לא בזכות כוחו, שמעולם לא היה קיים ברחוב הפלסטיני. הוא נבחר לתפקידו מאחר שהיה יורשו הטבעי של ערפאת, שעמו הקים בצעירותם את ארגון פת"ח.
מי שהכיר את עבאס, הן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי, הבין וידע היטב כי לא מדובר במנהיג דגול המסוגל להוביל את עמו להישגים היסטוריים – אלא באדם אפור, חסר כריזמה ויכולות מנהיגות, שלאורך כל תקופת מנהיגותו לא זכה לתמיכה רחבה בקרב תושבי הרשות הפלסטינית והנהגתה.
אבל האיש הזה כיום בן 87. הוא סובל מבעיות בריאות רבות, חלש פיזית ומנהיגותית, וויתר הלכה למעשה על יכולתו להביא הישג כלשהו לעמו. בדומה לערפאת, מתכוון אבו מאזן להיאסף אל אבותיו כשהוא נתפס לכאורה כמי שלא ויתר מעולם לישראל ונלחם עד הרגע האחרון על זכויות העם הפלסטיני (שבעצמו כבר ויתר מזמן על חלק מזכויות אלו).
עבאס מעולם לא מינה יורש טבעי, וכנראה גם לא יעשה זאת עד לכתו. הוא אומנם בנה כוורת קרובה של נאמנים ודאג להרחיק את יריביו, אולם בפועל אין כיום דמות אחת מוסכמת ומקובלת בהנהגת הרשות הפלסטינית הנתפסת כמחליפו הטבעי של עבאס.
לא מעט אנשים וגורמי הנהגה פלסטינים לוטשים את עיניהם אל המשרה הזו, שהאטרקטיביות שלה נתונה בספק רב, אבל יתרונה הוא ביכולת להמשיך לשלוט בכספי הרשות ולרפד את כיסי המנהיג ואורח חייו.
בין השמות הבולטים הרואים את עצמם מועמדים לרשת את עבאס ניתן למנות את ג'יבריל רג'וב, מזכ"ל פת"ח, ששימש כמפקדו הראשון של מנגנון הביטחון המסכל הפלסטיני בגדה המערבית. רג'וב זכה לתמיכה ציבורית רבה בתפקידו כיו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית וכיו"ר הוועד האולימפי הפלסטיני.
אחד המתמודדים מול רג'וב הוא מפקד המודיעין הפלסטיני הנוכחי מאג'ד פרג', הנחשב מקורב לעבאס ולראש הממשלה הנוכחי ד"ר מוחמד אשתייה, שהינו כלכלן בעל קשרים בינלאומיים רבים. מועמד נוסף הרואה עצמו כיורש לגיטימי הוא מחמוד אל־עאלול, שמונה על ידי עבאס לסגנו בתנועת פת"ח.
עוד מועמד הנהנה מהערכתו של עבאס ובמידה מסוימת אף מועדף עליו להחלפתו הוא חוסיין א־שייח', השר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית. בכינוס האחרון של הנהגת אש"ף מונה א־שייח' להיות חבר בוועד הפועל של הארגון ואף קודם על ידי עבאס לתפקיד מזכיר הוועד הפועל. מאידך, הוא נחשב כבעל קשרים טובים מדי עם הממסד הישראלי, ולכן התמיכה בו בציבור הפלסטיני חלשה יותר.
גורם דומיננטי מאוד במאבק על הירושה הוא מוחמד דחלאן, ששימש כמפקד מנגנון הביטחון המסכל ברצועת עזה וכיום הינו איש עסקים רב־פעלים ואמיד, היושב בנסיכויות המפרץ לאחר שגורש מהאזור בהנחיית אבו מאזן. דחלאן מקדם לכאורה את מועמדותו של מרואן ברגותי, ואף מעביר לגדה ולרצועה כספים רבים המשמשים הן לצרכים אזרחיים והן להתחמשות תומכיו לצורך המאבק ביום שאחרי. ברגותי, כמה נוח, מרצה מאסר עולם בכלא הישראלי, כך שבפועל רואה דחלאן את עצמו כיורש לגיטימי.
כמה מהמועמדים אכן נחשבים לגיטימיים בעיני אבו מאזן וחלקם מועמדים בעיני עצמם בלבד, כשברקע נמצא ארגון חמאס, ההולך ומתחזק גם באיו"ש, במקביל להיחלשות שלטונו של עבאס. חמאס, שכבר כיום שולט ברצועת עזה ונציגו עומד בראש הפרלמנט הפלסטיני היושב ברמאללה, רואה את עצמו משתלט על הנהגת הרשות הפלסטינית ביום שאחרי. עם זאת, מנהיגי הארגון מבינים כי לא יצליחו לעשות זאת בדרך דמוקרטית, שכן פת"ח יעשה כל שביכולתו למנוע זאת. לכן הם נערכים למלחמת חורמה בשטח ולכיבוש בפועל של השלטון ברשות.
לא יהיה פרטנר
בהיעדר יורש מוסכם ובהסתמך על החוקה הפלסטינית הניתנת לשינוי בכל רגע נתון, ינסו מנהיגי פת"ח הנוכחיים ליצור מהלך בחירות דמוקרטי לכאורה. במקביל הם יחסמו את האפשרות שחמאס ייבחר בדרך דמוקרטית להנהגה.
אבל כאן תסתיים ההסכמה בין בכירי פת"ח, שכן מאבקי הפנים יזלגו בסבירות גבוהה לרחוב. המועמדים הבולטים לתפקיד מבחינתו של עבאס אינם בהכרח אלו הנהנים מתמיכה חזקה ברחוב הפלסטיני, בעוד אלו הנחשבים בעיני עבאס כפחות מתאימים, דווקא הם בעלי הכוח ברחוב, דוגמת רג'וב ודחלאן.
ברור כי אף מועמד לא יקבל את היבחרו של מי מיריביו, ויש לצפות שהמפסידים ינקטו מהלכים אלימים בשטח לצורך השגת יעדיהם. במצב זה תתרחש מלחמת אזרחים פנימית בתוך הרש"פ. מלחמה שבה אנשי פת"ח בעלי הכוח נלחמים אלו באלו להמחשת כוחם, כאשר במקביל ינהל חמאס קמפיין אלים להשגת דומיננטיות ברחוב הפלסטיני ובמאבק נגד מדינת ישראל.
המשמעות היא התפתחות גל אלימות וטרור קשה ורחב בכל רחבי הרש"פ, כזה שיקבל עידוד מהנהגת חמאס ברצועת עזה, ובעיקר כזה שיזלוג לתחומי מדינת ישראל ובוודאי לתוך שטחים ישראליים הנמצאים באיו"ש. אירוע שכזה מחייב כבר היום היערכות באמצעות צה"ל והשב"כ, וזה מה שאכן קורה.
לממשל הישראלי, כהרגלו, אין כל אסטרטגיה או מדיניות ליום שאחרי בפרט, או להסדרים כלשהם עם הרשות הפלסטינית בכלל. אולם השב"כ וצה"ל נערכים ליום פקודה ומבינים כי הם עשויים למצוא את עצמם, לראשונה מאז הסכמי אוסלו, כאחראים בלעדיים על השלטת הסדר והביטחון בכל תחומי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. הצטרפות חמאס עזה למאבק ופתיחתה של חזית נוספת בדרום, יכפילו כמובן את היקף הבעיה ויחייבו את ישראל לנקיטת צעדים מלחמתיים נוספים וקשים יותר.
חשוב להבין כי לישראל אין, ואסור שתהיה, מעורבות והשפעה על בחירת המנהיג הפלסטיני הבא. אולם ההתרחשויות הצפויות עד שזה ייבחר ויבסס את שלטונו טומנות בחובן השפעות מרחיקות לכת. יש להיערך להשתלטות ביטחונית על שטחי איו"ש וללחימה רחבה בטרור ובאלימות כדי למנוע את זליגתם לתוך ישראל. במקביל חייבת ישראל לשמור על ההרתעה מול חמאס ברצועת עזה.
הצפי הוא שכל מנהיג שייבחר בסופו של דבר, ינקוט בתחילת דרכו קו נוקשה ומסית מול ישראל כדי לבסס את הלגיטימציה שלו בתוך עמו. המשמעות היא שבשנים הקרובות ממילא לא יהיה בצד השני שותף אמיתי להתקדמות מדינית ולהישגים כלשהם.
עם זאת, על ישראל לבנות ולהציג לעולם ולרשות הפלסטינית תוכנית מדינית אסטרטגית ארוכת טווח להסדרה ולנרמול של היחסים בשנים הקרובות, ולנסות להניע את התהליך בסיוע בינלאומי. בדרך זו תזכה ישראל בנקודות חשובות בדעת הקהל העולמית ובקרב מנהיגי העולם, ויתאפשר לה מרחב תמרון גם בלחימה בטרור בתוך שטחי הרשות.
הנה כי כן, תרחישי "היום שאחרי" די ברורים. ההיערכות אליהם חייבת להתבצע כבר היום – ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הוא יו"ר מועצת העם החדשה וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.