להסכם הגבול הימי עם לבנון יש לא מעט מאפיינים יוצאי דופן. הבולט שבהם הוא שככל שמסבירים אותו יותר, מבינים אותו פחות. וכאשר מדובר בלבנון, קשה להיות מופתע שכך הם פני הדברים. שהרי שכנתנו הצפונית דומה לעיירה מתפוררת במערב הפרוע, שקרסה לאחר קרבות יריות רבים מדי. מכאן הקושי להפריד בין ניוז לפייק ניוז בכל הנוגע אליה, בין נרטיבים לעובדות.
עוד בטרם הושלם והוצג ההסכם לציבור, כבר רגש ורחש השיח סביבו. רק שר הרווחה מאיר כהן היה מספיק אמיץ וישר להכריז על תמיכה נלהבת במסמך, שאותו, לדבריו, לא ראה מעולם. הוא גם לא היה צריך לראות. הספיק לו שיאיר לפיד ראה ואמר שהוא מצוין. על לפיד הרי אפשר לסמוך בעיניים עצומות. כמו שעושים כל חברי יש עתיד, למעט אלו שנפלטו החוצה. לשם כך הם הרי שובצו ברשימה, בדרך הסלולה והמובטחת לשיבוץ מחדש לעוד קדנציה.
האומנם בכלל מדובר בהסכם בין ישראל ללבנון? אני טוען שזה הסכם בין גורמים שונים. קודם כל בין ישראל לארה"ב, שהייתה נחושה להשיגו ולחצה בכל מקום שבו גילתה חולשה. מצד שני, לפיד שניסה בכוח למצוא מסילות ללב ביידן, מצא את עצמו בתוך שניות בתנוחה שהוא מורגל בה מזירת האגרוף, וזרק את המגבת תוך שהוא חוזר ומצטט בקול את המשפט האלמותי מהספר "חולית": "הנכנע הוא השולט".
בניסיון להציל את כבודו הציעו לו האמריקאים את כסת"ח הפק"ל שלהם: ערבויות להבטחת הגבול הביטחוני, לתמלוגי הניחומים שישראל תקבל מפירות השדה הלבנוני, ולכך שהכספים שלבנון תקבל לא יתגלגלו לידי חיזבאללה (דמיינו שהוספתי כאן אימוג'י מתגלגל מצחוק).
ואז הגיעה שעת העדנה. סוף־סוף יכול היה לפיד להתייצב מול העם היושב בסוכות ולהציג לו הסכם מדיני, שבחסות עיתונות מתמסרת עבר הסבה להסכם היסטורי. בסגנון צ'מברלינאי מובהק, תיאר כיצד כישרונו המדיני המזהיר להיכנע מנע מלחמה ושיגור של רבבות טילי חיזבאללה על ישראל. מלחמה שלדבריו הייתה בלתי נמנעת, לו בחרנו להפעיל את אסדת הקידוח "כריש" ללא הסכם עם לבנון. ממש שלום בדורנו.
אי אפשר להתעלם מהישג מזהיר כזה: עשר שנים לא הצליח נתניהו לסגור הסכם כניעה עם לבנון/חיזבאללה (מחקו את המיותר), ולפיד הצליח לעשות זאת בתוך מספר חודשים. ממש אשף במו"מ. איך הצליח בכזו קלות לוותר על 45% משטחי המריבה שאמורים היו להישאר בידי ישראל, כפי שמעיד שגריר ארה"ב לשעבר דיוויד פרידמן, ולהותיר אותה עם 0%.
סכסוך נולד
כדי להבין את הרקע לסכסוך שלפיד פתר בספיגת נוקאאוט לפנים – מוכרחים לקפוץ למים. תחילת האירוע בשנת 2011, כאשר ישראל הכריזה על קו הגבול הימי עם לבנון בעקבות מדידות מדויקות ומדוקדקות שביצעה בגזרה הצפונית. המדידה נעשתה על פי פרמטרים שקבעה לעצמה לבנון בקו הגבול הימי שעליו הסכימה עם קפריסין ב־2007. הקו הזה, שישראל הפקידה באו"ם ללא התנגדות, הוא קו מספר 1, שלהלן ייקרא "הקו הישראלי".
רק ב־2012, עם פרסום דבר תגליות גז ישראליות, החלו הלבנונים לגלות עניין מחודש בגבול הימי. הם הגישו לאו"ם קו דרומי יותר, המוסיף להם לא פחות מ־850 אלף קמ"ר, הכוללים כמעט את כל מאגר קאנא, שעד אז נחשב לישראלי לכל דבר ועניין. שווי המאגר מוערך ב־20 מיליארד דולר. הקו החדש שהגישה לבנון הוא קו 23, להלן "הקו הלבנוני". אין מה לומר, המזרח התיכון מצליח כל שנה מחדש לנצח בתוכנית "סכסוך נולד".
כרגיל, מי שקפצה למים הטריטוריאליים הייתה ארה"ב, שניהלה מו"מ ארוך שנים בין הצדדים ובסופו הגיע המתווך האמריקאי פרדריק הוף לקו פשרה, המותיר בידי לבנון 55% משטח המריבה. קו הוף הוא "הקו האמריקאי". למרבה הפלא, נסוגה לבנון מפשרה זו. בלחץ חיזבאללה, הקשיחה לבנון את עמדתה והציגה קו חדש, המפליג הרחק לתוך המים הטריטוריאליים של ישראל. היא הציגה את קו 29, או בעברית פחות מכובסת - "קו חיזבאללה". קו הזוי לצורכי מו"מ. לשם ההמחשה: הקו הזה מקביל במונחים יבשתיים לקביעת הגבול היבשתי בין ישראל ללבנון איפשהו בין קריית חיים לקריית מוצקין.
לאורך שנות הסכסוך התחלפו הממשלים בארה"ב. מאובמה לטראמפ ומטראמפ לביידן. המתווך האמריקאי התחלף ובמקום הוף העמידו האמריקאים את עמוס הוכשטיין, איש עסקים ישראלי בעל עבר צבאי ועברית משובחת, כדי שינסה להשפיע על ישראל להסתפק ב־30% במקום ה־45% המוסכמים. הוכשטיין, שיכול להתחרות רק בלפיד בכישרונו הדיפלומטי, הצליח לשכנע את לבנון לוותר על דרישתה המופרכת לקו חיזבאללה, שמספח ללבנון גם חלקים משדה הגז "כריש", ולהסתפק בקו הלבנוני - אותו קו תחילת הסכסוך שסיפח אליו כמעט את כל שדה קאנא. על הסכם סכום אפס כזה, הנכנע כליל לקו הלבנוני, יכלה ישראל לחתום כבר ב־2012, אך נתניהו דחה אותו בתוקף.
היום, כל זה היסטוריה. בפני ממשלת ישראל הונח הסכם שביידן אימץ בשתי ידיו בגלל אינטרס אמריקאי ואירופי במאבק מול פוטין. מה שעמד לנגד עיניו הוא הפעלה מהירה של אסדת "כריש" הישראלית (שאוימה על ידי חיזבאללה) לצורך הקלת משבר האנרגיה העולמי. האינטרס הישראלי נגרס לאבק. ראשי מערכת הביטחון נגררו לשמש כחותמת גומי ולהמר על ערבויות ביטחון אמריקאיות, שהיום יקוימו ומחר – רק אם יתאמו את האינטרס האמריקאי.
מול ענקי ההיסטוריה הללו עומדת האופוזיציה חסרת האחריות בראשות נתניהו, שמשיקולים פוליטיים גרידא, או בשל אובדן הכנסה עלובה בסך 20 מיליארד דולר, מוכנה להסתכן בהבערת המזרח התיכון. רק נתניהו לא מסוגל לפרגן שדה גז לשכנתנו הענייה, ששייך לפחות בחלקו לישראל ושיכול היה לממן חינוך לילדים מגיל יום ועד גיל 3, חיזוק של משטרת ישראל, טיפול מהיר בתשתיות ועוד. רק נתניהו - שיכול לקבל שיעורים בדיפלומטיה מתקדמת אצל לפיד – מתחפר בעמדתו ירוק מקנאה.
הנודניק הזה שסירב לקנות את הסדרי הביטחון והפיקוח שנחתמו בהסכם הגרעין והצליח להוכיח לעולם שהאיראנים מתקדמים בקצב מסחרר לפצצת גרעין – שוב מסרב לסמוך ולקנות את ההבטחות והערבויות האמריקאיות לכך שכספי הגז לא יגיעו לידי חיזבאללה. רק משיקולי בחירות הוא מוכן אפילו לשמח את לב צדיקי חיזבאללה ואדוניה בטהרן, המתפללים שמלאכת הכשלת ההסכם, תיעשה בידי אחרים.
בספר "מובי דיק" מתוארים סוגים שונים של כרישים, וביניהם הכריש הקטלן המצוי במימי האוקיינוס. הסכם הכניעה של לפיד מגלה שהים התיכון מארח כריש קטלן אפילו יותר, הלא הוא נסראללה - ליהוק חובה לתוכנית "הכרישים". הוא הראשון שהצליח לצאת עם 100% מניות בעסקה תמורת 0% השקעה. זה באמת הישג היסטורי.
תחת איומי הבריון השכונתי, ומתוך רצון לחתום בכל מחיר על הסכם מדיני כלשהו ערב הבחירות – ויתרה ישראל על עקרון הפשרה בחלוקת קרוב למיליון קמ"ר של מדף יבשתי השייך לה. על פי חוק השטחים התת־ מימיים התשי"ג, שטח המדף היבשתי הוא שטח מדינת ישראל לכל דבר, ולכן ויתור עליו מחייב אישור ברוב של 80 חברי כנסת או לחילופין אישור במשאל עם.
הרבה לפני שיסתיימו הדיונים הפרלמנטריים והמשפטיים הנוגעים להסכם – אנו נחוש במשמעות הכניעה האיומה של לפיד לאיומי חיזבאללה וללחץ האמריקאי. ככה זה עם כרישים. כשהם חשים שקורבנם חלש, הם חגים סביבו במעגלים הולכים וקטנים – עד שהם תוקפים. ארגוני הטרור לא זקוקים להזמנה לתקוף. הם מריחים את החולשה של לפיד, והם יודעים בדיוק מה לעשות.
הכותב הוא יו"ר בית הדין של הליכוד