איך פותחים טור שנכתב ערב בחירות אבל מתפרסם לאחריהן? זה הרי כמעט כמו לנתח תוצאות של משחק כדורגל לפני שריקת הפתיחה. ובכל זאת, אנסה: הכרעה היא כאשר לאחד הגושים יש יתרון ברור על פני האחר, מה שמאפשר לו לנהל מדיניות שכפופה לאידיאולוגיה שלו. בישראל זה כמעט לא אפשרי, או שמא מוטב לומר: טוב שזה לא אפשרי.
למה? כי ממשלות לא אוהבות להיות ימין או שמאל מובהק מדי. מנחם בגין של אחרי 1977 היה צריך את ד"ש המתונה כדי לתמוך בהסכם השלום עם מצרים, לא רק בתוך הכנסת אלא גם סביב שולחן הממשלה. אותו בגין, עם ממשלת ימין מלאה, פלש ללבנון והתרסק.
יצחק רבין קיבל מנדט מלא לשבור שמאלה, בשותפות של העבודה עם מרצ. ש"ס, השותפה השלישית לאותה ממשלה, התעניינה בעיקר בנושאי פנים ובתקציבים. בלי מפלגה מייצבת, רץ רבין לאוסלו לפי הסטופר של שמעון פרס ויוסי ביילין. אומנם התהליך קרס סופית רק אחרי שנרצח, אבל כל מי שמכיר קצת היסטוריה יודע שתהליכים חזקים מאנשים: אוסלו כבר היה בקריסת מערכות עוד בטרם קרסו מערכות גופו של ראש הממשלה.
עם השנים למדתי שלא אחריות לאומית היא שעומדת לנגד עיני ראשי הממשלות, הם מבקשים לעצמם עלה תאנה. מכל ההאשמות שהוטחו בבנימין נתניהו, זו שהכי קשה לו להתמודדות היא שהממשלה שבראשה עמד בין 2015 ל־2019, ממשלת ימין מקצה לקצה, לא סיפחה אפילו מילימטר משטחי יהודה ושומרון, לא מוטטה את שלטון חמאס ואיבדה את המשילות במגזר הערבי בכלל ובנגב בפרט, הרבה לפני שמישהו מאיתנו שמע את השם מנסור עבאס.
גם טיסות הסולו של השמאל לא הביאו עדנה לתומכיו: התמוטטות הסכמי אוסלו בגלל העובדה שהפלסטינים ראו בהם רק צעד טקטי בדרך לחיסול ישראל, הייתה יותר מדי עבור "האנשים החושבים" - עד כדי כך שהם רקמו מציאות אלטרנטיבית: בסיפור האגדה שלהם רבין לא נרצח ושלום על ישראל. העובדה שהעצרת ההיא נערכה במקור כדי לבלום את הצלילה של רבין בסקרים, אחרי ש"השלום" הביא עמו גל טרור שרוב אזרחי ישראל סירבו לראות בו "חבלי משיח" (כפי ששיווקה להם התקשורת), קצת נשכחה, וחבל.
יכול להיות שמדינת היהודים, למרות כמעט 75 שנותיה, היא עדיין צעירה מכפי שתוכל ללכת עד הסוף עם אידיאולוגיה של צד אחד - ויכול מאוד להיות ששני החזונות שעיצבו את שני פלגיה הפוליטיים: זה שדוגל בארץ ישראל השלמה ליהודים בלבד וזה שמפנטז על שלום עם אנשים שהיו מעדיפים לרצוח אותנו, התקיימו בחלל אוטופי שאין לו קשר למציאות המזרח־תיכונית.
זה אולי ההסבר לצמיחתו של גוש המרכז: יאיר לפיד, בני גנץ, גדעון סער, אביגדור ליברמן - חלק הגיעו משמאל, חלק מימין, כולם הבינו שאפשר לשתף פעולה עם מדינות המפרץ או לחתום על הסכם הבנות עם לבנון, גם בלי לקרוא פסוקים מחזון אחרית הימים. למשל: את השבוע האחרון לפני הבחירות פתח גנץ אצל ארדואן: מוסלמי קיצוני ושונא ישראל, אבל קודם כל פוליטיקאי חפץ חיים שיש לו אויב גדול מאיתנו.
ברוח הזאת, שדורשת לעשות את מה שנכון, בלי להיות כבול לאידיאולוגיה רומנטית, קראתי מיד לאחר הבחירות הקודמות ללפיד, גנץ, ליברמן ובנט להצטרף לממשלת אחדות בראשות נתניהו. אומנם נפשי מתקוממת מול יוהרת האיש, אבל מדינת ישראל זקוקה יותר מכל לממשלה ציונית־חילונית־דתית לאומית, כזו שתותיר לגיטימציה לחרדים ולערבים (ככאלה) רק בזירה הדתית, לא הפוליטית. או במילים מפורשות יותר: בלי כאלה שרוצים שילדינו יילחמו עבורם, רגע לפני שהם משתחררים לפרנס אותם, ובלי מהללי שהידים, שהמחויבות למאבק הלאומי הפלסטיני גוברת אצלם על הנאמנות למדינת ישראל.
ההתחזקות של הימין הקיצוני היא ההזדמנות של נתניהו להוכיח שהוא יכול להתגבר על שיגעון הגדלות שלו ולעשות את הדבר הנכון. תחליטו, הוא יכול לומר לעמיתיו: זה או אתם או כהנא והחרדים. צעד כזה יסמן את הקדנציה האחרונה שלו (בלי ימין קיצוני וחרדים לא יהיה לו עוד בלוק), אבל גם יעגן אותה בהבנות שישפרו את מצבו המשפטי וייתנו לו לפרוש בגיל 77 ולהיזכר כראש הממשלה שיישאר לנצח בעל הכהונה הארוכה ביותר. כל שאיפה אחרת שלו עלולה להיות אסון עבורו ועבורנו.
עבור עמיתיו לממשלת האחדות הדמיונית שהקמתי זה עתה בראשי, תהיה זו הזדמנות לחלץ את ישראל מתהום "פוליטיקת הזהויות" אל מציאות שבה אנשים אשכרה בוחרים לפי "מה אני רוצה להשיג?" ולא לפי "מי אני?". לפחות בעיניי יהיה זה מהפך תודעתי חשוב לא פחות מניצחון במלחמה או הסכם שלום.
האם זה יקרה? ובכן, כשהאלטרנטיבה היא ממשלת כהנא או סבבי בחירות עד להכרעת הדין בתיקי האלפים, זו לא רק האופציה הכי הגיונית אלא ההכרעה היחידה שמוכרחים לקבל מי שטובת המדינה לנגד עיניהם.