עמדתי על במה קטנה ועגולה מול הראי בחנות השמלות בפלורנטין. לבשתי שמלה אדומה, והמעצבת ביקשה ממני לעמוד על עקביי כדי שאראה איך תשב עליי השמלה ברגע האמת. אהבתי אותה, היה לה בד נעים ונשפך כזה, מחשוף יפה בחזה והיא לא חשפה כלום מהרגליים שלי, שאותן אני לא מחבבת. לא הסתכלתי על המחיר אפילו, ידעתי שזו חנות יקרה מאוד, אבל זה העונש על כך שנזכרתי לקנות בגד להשקת הספר שלי - ביום שלפני.

למען האמת, הכל עשיתי במהירות. מלבד תיאטרון גבעתיים, שבו קבעתי תאריך לפני חודש, כשהחלטתי שמגיע לספרי החדש "וכל אחד לחוד" שתיערך לו השקה ומגיע לי סיכום שנתי ומפואר לשנה הזו - לא קבעתי ולא הכנתי כלום. עשרת הידוענים, השחקנים והזמרים שנבחרו להקריא מתוך ספריי בהשקה לא קיבלו את הטקסטים שלהם עד שלושה ימים לפני, כשכבר רטנו בקבוצת הוואטסאפ שפתחתי ולא תפעלתי, שזה לא לעניין והם לא רוצים להתבזות שם על הבמה.

לא התרגשתי לקראת הערב הזה, כאילו משהו כבה בי. אני זוכרת את ההשקות הקודמות. הראשונה, לספרי "קופסת קובות", הביאה עמה גם את הערב הכי יפה בחיי שם בנמל יפו, הייתה מדהימה ושום ערב לא השתווה לה מאז. השנייה, לספרי "דמעות של יין", המוקדש לאסי דיין ז"ל, נערכה במרכז תל אביב, כשהייתי קצת יותר ידועה. ההשקה הזו שברה שיאים, כמעט 500 אנשים באו לצפות בי מקריאה מסיפוריי, ואין תוכנית בידור שלא סיקרה אותה. ומאז - נדמתי.

ספרי השלישי, "זה שאהבתי", נכתב אחרי שיברון לב גדול והעדפתי לפרסם אותו ולטוס בגפי ללונדון, לשכוח מכל כאב. אז לא הייתה השקה, אבל חזרתי קצת פחות כאובה. ולספרי הרביעי, "עיניים טובות", נערכו המון חגיגות, אבל בזום. הייתי אז בחודש התשיעי, והקורונה השאירה את כולנו בבית. ואז, החמישי במספר, הגיע בתקופה טובה, אומנם הוא מלא ברגש ויש בו תוגה ושבר, אבל עכשיו, כשאספתי רסיסים והחיים נראים קצת יותר טוב, רציתי אירוע שיחתום את מה שהיה ויפתח את מה שחדש. רציתי לעמוד על במה, להביט על קהל גדול, על הוריי, אחיותיי, חבריי ולהוכיח להם שהצלחתי, למרות הכל, בשנה הזו, להתעלות מעל נוחות הרחמים העצמיים ולהפיק מעצמי את המרב.

השמלה עלתה 850 שקלים. שילמתי ויצאתי מהחנות. טיילתי בתל אביב, נכנסתי לחנויות המוכרות בסיטונאות והתחננתי שימכרו לי עגילים, אין לי כבר זמן לחפש עגילי חישוק מוזהבים ומתאימים לשמלה. רק חנות אחת הסכימה, המצאתי סיפור טרגי כדי שיסכימו, שאותו לא אשתף פה כי לא תאהבו אותי יותר - דמיינו את הסיפור הכי טרגי שעליו אתם יכולים לחשוב ותקצינו.

נסעתי משם לקנות המון יינות, אחר כך העמסתי ארגזי ספרים אל מכוניתי ונסעתי לקחת את גפן מהגן.
"גפן", אמרתי לה, "מחר יש לאמא מסיבה".
"בה!", היא חייכה, "ארטיק!", אמרה לי.
הלכנו לקנות ארטיק, על ספסל ירוק בפארק "גן סיפור" בראשון לציון אני אכלתי קסטה והיא אכלה ארטיק מסטיק.

"אמא כתבה ספר, את יודעת?", שאלתי אותה וניגבתי את לכלוך הארטיק מבגדיה עד שהתייאשתי, גם ככה הם הולכים להרתחה.
"סיפור", אמרה, "סיפור".
"כן! נכון!", התלהבתי, "אמא כותבת סיפורים!".
"בננה, סיפור בננה", ביקשה, אז המצאתי לה עוד סיפור על בננה שחיפשה חברים ובסוף גם מצאה.

יש ערבים שבהם אני עובדת, מעבירה סדנאות או הרצאות. לצערי, הן מתחילות בשעות שגפן עוד ערה, וכשהיא רואה את הבייביסיטר נכנסת הביתה, היא נאחזת בי ואומרת "אמא, אמא", ואני מתלבשת ואומרת לה "אמא פה, אמא לא הולכת". כמובן שאני לא חסרה לה, מהרגע שהיא חוזרת מהגן ועד הרגע שאני יוצאת, ממש חצי שעה לפני שהיא הולכת לישון, אני כל כולי שלה, היו גם ימים שיצאתי מהבית לבושה יפה ומאופרת אבל בלי מקלחת, רק כדי לא להפסיד זמן איתה (הם כבר לא קורים, למדתי לג'נגל, אל תתרחקו ממני).

ובכל זאת, זה שובר לי את הלב. בערב ההשקה שלי יצאתי מחויכת וגאה, המאפרת והספרית צילמו אותי לפייסבוק שלהן 30 פעם. לבשתי שמלה אדומה והייתי יפה כל כך, ואז נפל לי האסימון שנשמע כמו קלישאה מהלכת אבל כששומעים אותו נופל על אמת, הכל מובן פתאום. גפן רואה אמא קרייריסטית, אמא שמאכילה איתה עזים ופרות בשבת בחווה, מבשלת לה אוכל טעים כמעט בכל יום, מקריאה לה אלף סיפורים, מתגלגלת איתה בג'ימבורי (ומתנשפת חצי שעה אחר כך). אבל גם לא מוותרת על עצמה, יוצרת, יוצאת, מתפרנסת, מארחת ולעתים גם מתאהבת. אמא לא צריכה להיות סמרטוט כדי שילדיה יהיו מאושרים, וכל כך טוב עשתה לי ההבנה הזו רגע לפני שיצאתי.

כשהגעתי לאולם כבר חיכו בו אורחים. הצטלמתי, חתמתי על ספרים, הסתכלתי באקסים שלי מגיעים אחד אחרי השני ומחבקים אותי, אחד מהם, שאני מאוד אוהבת, אפילו לחש לי "איזה כיף שאת בחיים שלי". אהבתי אותו יותר. אבא שלי לחץ ידיים וביקש ממני לבוא להגיד שלום לשלושה מתפללים מבית הכנסת שלו שהגיעו איתו, אישה אחת אמרה לאמא שלי "איזו ילדה מוכשרת יש לך", ואמא שלי חייכה אליה ואחר כך אמרה לי "תזכירי לי לזרוק עלייך מלח מחר, בסדר?". שעה אחרי כבר היו באולם קרוב ל־200 אנשים.

עמדתי על הבמה, הסתכלתי על כולם, לצדי נגן גיטרה קלאסית ונגן עוד, ועשרה שחקנים ואומנים שחיכו מאחורי הקלעים כדי שאקרא להם להמחיז את סיפוריי. ליאור דיין, ג'וש שגיא, דבי לומברוזו, רוני מרחבי, אוהד קנולר (שגם ממנכ"ל את תיאטרון גבעתיים), שמעון מימרן ועוד רבים וטובים.

אלו היו השעה וחצי שעברו לי הכי מהר בחיי. הקהל צחק, בכה, העיר הערות מצחיקות, היה סיפור שכשנגמר מחאו כפיים וצעקו "עוד פעם, עוד פעם", וכשהזמר הצעיר סער מיכאל שר את "יא מאמא" של שמעון בוסקילה, אין עין שנותרה יבשה. אופוריה. חזרתי לעצמי, סוף־סוף.

השעה אחת בלילה, האיפור נמרח, השמלה האדומה קצת הוכתמה מיין, ואני מאושרת. אין לי מושג איך, אבל מצאתי את עצמי ביפו אהובתי הנושנה, שבה נכתבו רוב סיפוריי וספריי. ומי לצדי? לא גבר החומד לצאן ולא כמה חברים אינטלקטואלים הששים לדבר בשבחו של הספר, אלא אמי ואבי. בסוף הערב ישוב כל אחד מהם לביתו שלו, אבל עתה הם איתי, ואני שואלת אותם "רוצים כנאפה?", ואף שבעל החנות עומד לסגור, הוא רואה שאני לבושה בהדר ושואל "מה? אירוסים? מזל טוב". ואני צוחקת ואומרת, "למה אתה מקלל?".

ומזמינה מגש כנאפה גדול ופינג'אן גדול עוד יותר של קפה שחור לי ולהוריי ואנחנו יושבים שם, באחת מסמטאות העיר שבה ידעתי שיברון לב וגם תקומה גדולה ושומעת אותם גאים בי. בשלב מסוים, חזרו לעצמם והתחילו לריב על זה שאבא שלי בא בחולצה מכופתרת עם כתם עליה ולמה הוא לא מכבד את המעמד, ואבא שלי הציק לה ואמר שמכבדים אותו בזכות השם שלו ולא בזכות החולצה, ואני צחקתי מהבטן וחשבתי לעצמי שכל כך הרבה חרא האכילו אותי החיים האלו, אבל וואללה, יש רגעים של כנאפה מתוק ואהבה טהורה.

איזה ערב זה היה,
איזה ערב.