בישראל יותר משני מיליון אזרחים ערבים. כחמישית מהאוכלוסייה. ובמערכת הבחירות האחרונה הסכימו רוב הפוליטיקאים, הפרשנים ובעלי הטורים כי גורל הבחירות נתון בידיהם. או אם תרצו – ברגליהם. האם יבואו לקלפיות? מה יהיה שיעור ההצבעה אצלם? האם הפיצול והפילוג שגזרו על עצמם לשלוש מפלגות יחזירו את נתניהו לשלטון? האם עשרות המיליונים שהזרימו עמותות שמאל וסתם שמאלנים עשירים כדי שהערבים ינהרו לקלפיות יצילו את המרכז־שמאל מהרוב הימני בציבור?
בליכוד הבהירו לשותפים בגוש: המו״מ תיק המשפטים לא יהיה חלק מהשיחות
ייתכן שהכנסת הבאה תכהן חמש שנים - וזאת הסיבה
את הסוגיות הללו טחנו עד דק. אך פחות מדי עסקו בשאלה הפוליטית, לא הדמוגרפית: איך הגענו לכך?
כשבנט־לפיד הכניסו אל הקואליציה שלהם את האחים המוסלמים של מנסור עבאס ורע"ם, הם טענו להגנתם: א. רע"ם לא בממשלה, רק בקואליציה. לא נורא. ב: עבאס חזר בתשובה והוא מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ו־ג: גם נתניהו היה מוכן להסתמך עליהם.
אבל כל ציוני אמיתי יודע בעמקי לבו שגם אם יש אמת בכל הטיעונים הללו, גם אם מנסור עבאס באמת ויתר על הלאומנות האסלאמית האנטי־ישראלית שלו (רמז: הוא לא) – זה פשע נגד הציונות, סדק בסכר שנבנה במשך כל שנות המדינה, ופתיחת הדלת להסתמכות על אויבי ישראל מסוכנים אף יותר: טיבי ועודה ושחאדה, חד"ש, תע"ל ובל"ד. רק מי שעצם השלטון או "רק לא ביבי" חשובים לו יותר מאלו – היה מוכן, עדיין מוכן, לפתוח את השערים בחומות, להכניס את האויב מבית אל מוצבי הפיקוד.
אבל אולי ראוי לשאול גם למה מותר להגדיר את המפלגות המייצגות את ערביי ישראל "אויב מבית". האם זו לא טענה גזענית? מכלילה? מעידה על שנאת ערבים ולא על "ציונות"?
בישראל יותר משני מיליון אזרחים ערבים. בפרעות שומר החומות השתתפו רק אלפים מהם. אולי עשרת אלפים. מיעוט מבוטל. רק מעטים מאוד מקרב הערבים בישראל נתפסו והורשעו כמחבלים. כאלו שרצחו יהודים או נתפסו לפני שהצליחו לצאת לפעולה.
מאות הערבים שסתם ניסו לרצוח יהודים במעשי לינץ' מזוויעים, שהציתו דירות מגורים, חנויות, בתי מלון ובתי כנסת, גם שרפו חיים יהודי זקן בעכו – אינם מוגדרים "מחבלים". רובם נאשמים רק בהפרות סדר או בהשחתת רכוש או בתקיפה אלימה. הם אינם נספרים עם "הקומץ" שנתפס והורשע בטרור סכינים או נשק חם. אזרחים ערבים המוגדרים "מחבלים" הם רק קומץ.
נניח לרגע בצד את העובדה שכאשר יהודים זורקים אבנים על ערבים ביהודה ובשומרון, מנקבים צמיגי מכוניות או מרססים כתובות נאצה, זה דווקא נחשב ונספר כפשיעה לאומנית. "גורמי הביטחון", עיתונאים ופוליטיקאים שמאלנים ניפחו את המספרים הללו בחודשים האחרונים לממדים מדאיגים ממש.
הספירה הזאת נועדה לשרת תעמולת שמאל נתעבת, שבאה להוכיח שגם היהודים עוסקים בטרור. לא רק הערבים. קלמן ליבסקינד בעיתון זה ניתח היטב את התופעה הזאת במאמר לפני שבוע. לא נעסוק בכך ברגע זה, כי הבעיה היא אחרת.
במערכת הבחירות האחרונה התמודדה בל"ד במנותק משרידי "המשותפת". בל"ד היא לא רק תומכת טרור מובהקת (לא מהבחינה המשפטית בעיני בג"ץ, אלא מכל בחינה ציבורית של עמדותיה ועמדות נציגיה ופעיליה) - כמה מנציגיה בכנסת היו מחבלים ממש או סייעו ישירות לארגוני טרור ומחבלים. עזמי בשארה ובאסל גטאס וחנין זועבי למשל.
אבל לא רק "הלאומנים הקיצוניים" מבל"ד. גם "הערבים הטובים" טיבי ואיימן עודה מחד"ש־תע"ל שמשבחים את השהידים ומתחבקים עם רוצחים, ואיתם עופר כסיף, שאינו מגדיר רצח חיילים ואזרחים כמעשה טרור, גם הם התמודדו בכנסת. ועדת הבחירות או בג"ץ, או גם וגם - הכשירו אותם. למעלה מ־300 אלף ערבים תמכו בהם.
בתום יומיים מורטי עצבים התפרסמו תוצאות האמת, והתברר כי בל"ד לא עברה את אחוז החסימה. היו כאלה שפיללו שאולי קולות האסירים יושיעו אותה, הרי רק כמה אלפי קולות חסרים לה ובבתי הכלא אצלנו יש הרבה יותר מחבלים. במעוזי המרכז והשמאל החלה בליל הבחירות התרוצצות. איך קוראים לאמא של בל"ד? בשביל התפילות. גם אתיאיסטים אדוקים מצאו עצמם ממלמלים תפילות לרפואתה.
גם לאחר שבל"ד לא עברה, המשמעות המספרית של תוצאות האמת ברורה: בפועל היו מאות אלפי ערבים, ועוזריהם מהיהודים, שהצביעו עבור בל"ד או חד"ש־תע"ל. מאות אלפים. ולפיכך הקביעה כי רק "קומץ" ערבים הם מחבלים – היא אולי נכונה משפטית־פלילית, אך היא הטמנת ראש בחול מבחינה ציבורית ולאומית. כי מי שמצביע עבור המפלגות הללו – תומך למעשה בטרור.
כל יהודי שהצביע עבור המפלגות הללו – ניסה להכניס את תומא סלימן וטיבי וכסיף ושחאדה לכנסת. אלו שתמכו ותומכים, בגלוי או במשתמע ברצח חיילים ומתנחלים. הערבים הללו הם אויבים. והיהודים – בוגדים.
זו אמירה קשה. ודאי יהיו שיאשימו אותי בהסתה. אבל גם יהודי שהצביע לאויבי־ישראל־מבית הללו הצבעה "אסטרטגית", רק כדי ליצור גוש חוסם לנתניהו ולמנוע את בחירתו – תמך בהצבעתו באלו ששיבחו רוצחים. התחבקו איתם, וקבעו שרצח חיילים ואזרחים אינו טרור. ולפיכך: בגידה. ובשום מקום, משפטי או מוסרי, הצבעה אסטרטגית אינה מהווה הצדקה לפשע כזה.
ואלו שלא הצביעו לאויבי ישראל אלו, אבל היו מוכנים להכניס את המפלגות הללו לקואליציה, להסתמך עליהן, או לבנות איתן בלוק חוסם כדי לנצח במאבק פוליטי – מעניקים לאויב מבית כוח פוליטי שעלול למוטט את מדינת היהודים. במפלגות המרכז והשמאל כססו השבוע ציפורניים וקיוו שקולות המחבלים הערבים בבתי הכלא יכניסו את בל"ד לכנסת ויחסמו את נתניהו. אוי למי שמוכן לתלות את גורל המדינה בהצבעתם של מחבלים רוצחים. אוי לו, ואוי לציונות שלו.
בשלהי מלכות החשמונאים נאבקו ביניהם הורקנוס ואריסטובולוס על ירושת המלכה שלומציון. ממאבק פוליטי עברו למלחמת אחים. וכשלא הצליחו להכריע את המערכה, חבר הורקנוס אל חרתת מלך הערבים־הנבטים כדי להילחם באחיו. באותה שעה הגיעו ארצה גם צבאותיה של האימפריה הרומית בראשות פומפיוס.
שני האחים מיהרו להופיע בפני האויב הרומאי כדי שיכריע ביניהם. הם שמסרו את הארץ לידי הרומאים בלא קרב. ההיסטוריונים סבורים שגם אם האחים היו נלחמים ברומאים שכם אחד – היה פומפיוס כובש את הארץ. אך מאז הפך ריב האחים והחבירה אל האויבים, מבית או מחוץ, ללקח היסטורי מר. למשל ולשנינה.
כיוון שהמפלגות הציוניות, מימין משמאל או מהמרכז, לא השכילו עד היום לחוקק פסקת התגברות, ואפשרו לבג"ץ להכשיר את המפלגות הערביות – הן היו תלויות בכמה אלפי קולות של תומכי טרור מובהקים שיכריעו ביניהן. "המדינה כולה עוצרת את נשימתה כדי לראות אם בל"ד עוברת את אחוז החסימה" - היה המשפט שנשמע שוב ושוב בליל־כל־האולפנים. אוי למדינה הציונית שהפכה עצמה תלויה בחסדי אויביה מבית.
כעת, לאחר ניצחון נתניהו, המשימה החשובה לקואליציה הבאה צריכה להיות פסילת אויבי ישראל מהתמודדות לכנסת. עכשיו זה בידי נבחרי העם.