הניצחון המובהק של בנימין נתניהו וגוש הימין בבחירות האחרונות, המאפשר הקמת ממשלת ימין ללא צורך בשותפות עם אחת ממפלגות הגוש הנגדי, הופך את סוגיית זהות שר הביטחון הבא למרתקת. סביר להניח שנתניהו, מתוך גישה פרגמטית, ישאף לשמור במפלגתו את התיק החשוב, אבל הכוח הפוליטי העצום שבו זכתה הציונות הדתית בבחירות האחרונות צפוי לאתגר אותו.
אפשרות סבירה מבחינת נתניהו הייתה יכולה להיות השארת התיק תחת אחריותו. בכך ניתן לעקוף עימות עם הציונות הדתית, לנוכח העובדה שבצלאל סמוטריץ' הצהיר במהלך קמפיין הבחירות כי ידרוש לעצמו את התפקיד. מהלך כזה יכול לבוא מתוך הבנת רגישות התפקיד וחשיבותו, גם אל מול היחסים עם האמריקאים.
אבל כאן נכנסת לתוך הסוגיה מהמורה משפטית משמעותית. לעומת תפקיד ראש הממשלה, לא ניתן לכהן כשר עם כתבי אישום פתוחים. לצד היבט זה, סביר להניח כי ראש הממשלה המיועד מבין היטב שמשרד הביטחון, למרות חשיבותו, רחוק מלהיות בשנים האחרונות בון טון פוליטי. כזה המחזק את מעמדו של העומד בראשו.
לצד הבטחות בחירות והצהרות גדולות על חיסול הטרור במבצע חומת מגן 2 ושינוי נוהלי הפתיחה באש, ישנם החיים עצמם. ישנו הכרח באיזונים ובבלמים בהפעלת הכוח לצורך שמירה על יציבות ביטחונית, שימור השותפות האסטרטגית עם ארה"ב וברית נאט"ו, וכמובן גם הבריתות שהולכות ומתהדקות עם מדינות הסכמי אברהם.
אין צורך לראות שחורות כאילו כל אלה עתידים להשתנות בשל החלפת השלטון בישראל. נתניהו מאז ומעולם ייחס לסוגיות אלה משקל רב בקבלת ההחלטות שלו. מצד שני, סמוטריץ' ובן גביר, שמצהירים באופן ברור על כוונתם להתעקש על יישום תפיסת עולם אידיאולוגית ימנית מובהקת, אינם צפויים להקל על חייו של נתניהו.
מסוגיות נקודתיות־עקרוניות לימין, כמו למשל פינוי ח'אן אל־אחמר, שאותה גם נתניהו לא פינה, ועד סוגיות אסטרטגיות כגון ביטול חוק ההתנתקות, סיפוח שטחים ביהודה ושומרון, הרחבה משמעותית של הבנייה בהתנחלויות, היחסים עם הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה ועוד נושאים רבים שבהם למערכת הביטחון אחריות - סמוטריץ' ובן גביר צפויים לאתגר את נתניהו מימין באופן משמעותי מבעבר.
נכון שגם נפתלי בנט כחבר קבינט, בטרם מונה לשר הביטחון, החזיק בעמדות נִציות יותר וביקר את התנהלות הממשלה. אך כידוע, דברים שרואים משם לא רואים מכאן, ובנט כשר הביטחון לא התנהל באופן שונה מהותית מיתר שרי הביטחון.
סביר להניח כי גם סמוטריץ' ובן גביר מבינים את כללי המשחק הפוליטי וכי לא יוכלו לקבל את כל שאיפותיהם וקווי היסוד שאותם הם מבקשים לממשלה. לצד זאת, העוצמה הפוליטית שצברו בבחירות האחרונות והקו הימני האידיאולוגי הנוקשה שהם מאמינים בו, עשויים להפוך אותם לשותפים הרבה פחות גמישים בסוגיות המדיניות־ביטחוניות מאשר שותפים אחרים מימין שהיו לנתניהו במהלך השנים, שהתגמשו גם כאשר לכאורה היה מדובר בהחלטות המנוגדות לתפיסת עולמם.
בשורה התחתונה, נראה כי סיכוייו של סמוטריץ' להיכנס ללשכת שר הביטחון בקומה ה־14 בקריה בתל אביב נמוכים למדי, אם כי הכל אפשרי בפוליטיקה הישראלית.
אין חדש תחת השמש
אז אם סמוטריץ' אינו האיש, מי כן? מלבד הסוגיה המשפטית, לנתניהו אין אינטרס פוליטי להחזיק בתיק הביטחון, זאת כדי לחלוק באחריות, ובעיקר בביקורת שמגיעה לאחר עוד אירוע ביטחוני או גל טרור. קל וחומר לנוכח העובדה שסדר היום הביטחוני הכריע באופן מובהק את תזוזת הציבור ימינה.
נתניהו יודע זאת היטב. הוא האיש שהצליח לנווט את סדר היום הביטחוני לטובתו ולצורכי הקמפיין, לרבות מרקם היחסים הטעון שבין יהודים וערבים והאירועים החמורים בערים המעורבות בתקופת שומר חומות (שהתרחשו בתקופתו כרה"מ), בשילוב ההסלמה הביטחונית בשנה האחרונה וריבוי הפיגועים.
נתניהו מודע לכך שההסלמה הבאה עלולה להיות חמורה הרבה יותר והוא זקוק לדמות מתונה ופרגמטית בתפקיד. אם אפשר, רצוי שאותה דמות תספוג את מרבית הביקורת, שתופנה גם מצד חברי מפלגת הציונות הדתית אם יחושו אכזבה מהמדיניות הביטחונית. נתניהו כראש ממשלה בקדנציות השונות צידד בדרך כלל במדיניות מאופקת וזהירה בסוגיות הביטחון ובהפעלת הכוח. כפי שכבר נכתב בטור זה רבות, אם נתעלם לרגע מרעשי הרקע ומהמאבקים הפוליטיים, נישאר במגרש המקצועי בלבד ונבחן לעומק סוגיות ביטחוניות, מדיניות ואסטרטגיות המלוות את ישראל שנים ארוכות – לא נמצא הבדלים גדולים בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל במהלך שנות כהונתו של נתניהו כראש הממשלה או תחת ראש ממשלה אחר.
דוגמאות אפשריות הן חיזבאללה, הגרעין האיראני, המאבק נגד התבססות איראן באזור והקיפאון המדיני המוחלט בזירה הפלסטינית. כמעט בכל צומת החלטה חשוב שדרש הכרעה, וגם כאשר היו חילוקי דעות במערכת הפוליטית, לעמדת מערכת הביטחון והרמטכ"לים שהתחלפו הייתה דומיננטיות מובהקת בקבלת ההחלטות של ממשלת ישראל.
יש הטוענים כי נתניהו של היום, שכנגדו כתבי אישום, הוא לא אותו נתניהו גם בסוגיות הביטחוניות, והוא עשוי להקצין את עמדותיו ודרך פעולתו בשל ניצחונו והרכב החברים הימני־נִצי בממשלתו המתרקמת. ימים יגידו, אבל נדמה שהסיכוי הגבוה יותר הוא ששותפיו מימין עשויים להתאכזב כשיגלו (אולי שלא בהפתעה) כי השינויים לכאורה במדיניות הביטחון של ישראל לעומת זו של ממשלת בנט־לפיד הם בעיקר ברטוריקות מאיימות ובהצהרות גדולות. בשטח לא צפוי להירשם הבדל גדול.
נתניהו מבין לעומק את המחיר הכבד שישראל עלולה לשלם ממשבר עמוק ביחסים עם ארה"ב, מכיר את המצב המורכב בתוך המפלגה הדמוקרטית, שאינו מיטיב עם ישראל, ויודע עד כמה חלולות האמירות המקילות ראש בחשיבות הברית עם ארה"ב. היחסים עם האמריקאים מבוססים בין השאר על הקשרים הטובים שבין מערכות הביטחון, הרמטכ"ל ויו"ר המטות המשולבים, הקצונה הבכירה וכמובן משרדי ההגנה המקבילים.
במציאות מורכבת מאוד מבחינה אסטרטגית־ביטחונית, עם הפנים לתוכנית הגרעין באיראן, אבל עם המגפיים בבוץ בתוך הזירה הפלסטינית, סביר להניח שסמוטריץ', כאמור, לא יהיה שר הביטחון. מכאן כי שני האישים הבולטים בליכוד ששמם צפוי לעלות בקרוב בהתמודדות על התפקיד הם יואב גלנט ואבי דיכטר. לגבי גלנט, חובה לציין בגילוי נאות כי במשך שלוש שנים הייתי דובר פיקוד הדרום כאשר הוא כיהן כמפקד הפיקוד, ויחסי העבודה בינינו היו קרובים וטובים.
לא מן הנמנע שגלנט ודיכטר – אף שגם להם יוחסו לא מעט הצהרות מתלהמות בתחום הביטחוני כחלק מהמאבק הפוליטי בשנים האחרונות – יפגינו במשרד הביטחון קו פרגמטי ומאופק, בדומה לשרי ביטחון קודמים. מה שמבטיח מערכת יחסים מעניינת עם העומדים בראש מפלגת הציונות הדתית.